לאחרונה התחלתי לעבוד בחצי משרה כמצנזר סרטים עבור בן הכמעט־12. המתבגר (שזו הפעם הראשונה שבה הוא נקרא כך במסמך רשמי) הגיע לשלב שבו "לכל החברים מרשים לראות מארוול", ופעם בכמה ימים הוא בא לשאול אם מותר לו לראות את "איירון מן 3" או את "אנטמן והצרעה". זו לא פעם ראשונה שאני נדרש לשאלות כאלו. בשעה שאת בתיהם של רבנים אחרים פוקדות כל יום שישי עקרות בית עם עופות שנמצאה בהם שאלה בצומת הגידים או סירכה בריאה, אליי פונה בערך כל שבוע בחור ישיבה שמתלבט אם מותר לו להשלים את הטרילוגיה של "מטריקס" או מחנך שרוצה להקרין בכיתה את "חומות של תקווה". אני משיב לשאלות כמיטב יכולתי, נבוך קצת מהפער בין ציפיות הקהל לבין מידת הבקיאות שלי ביצירות הללו בפועל. אבל בכל פעם כזו אני גם חש שתשובה של כן ולא, ואפילו ניסוח קצת מורכב ומפותל יותר, מתקשה ללכוד את המכלול. ושנדרשת מערכת יחסים קרובה, כזו של אב וילד, כדי לחיות את התורה הכל כך מאתגרת, המתקשה להתנסח, של הברירה והסינון.
אולי עיקר העיקרים הוא עצם היכולת לומר לא. אם יוצא במשך זמן שלא פסלתי לו לפחות אחד מכל שלושה סרטים אני חש כישלון ובוחן את האפשרות להעלות סטנדרטים. וככל שהמקרה בהול יותר, והוא מתקשר לשאול שנייה לפני שכבר יושבים ביחד כל החבר'ה לצפות יחד בבית של חבר, תנועת הנפש הבסיסית שלי היא להגיד לו לא. לחנך שהתנועה הראשונית תהיה: רגע, קודם כול עוצרים, עכשיו נבדוק אם הסרט הזה ראוי במקרה שיצפו בו.
בשעה שאת בתיהם של רבנים אחרים פוקדות עקרות בית עם עופות שנמצאה בהם שאלת כשרות, אליי פונה בחור ישיבה שמתלבט אם מותר לו להשלים את הטרילוגיה של "מטריקס"
וכשאני כותב "נבדוק" אני עושה בכוונה שימוש בלשון רבים. גם כי לא ירחק היום שהוא כבר לא כל כך ישאל אותי, וכדאי שיהיו לו אז לא רק רשימת סרטים כשרים של מארוול אלא גם כמה כלים. אבל בעיקר כדי שפעולת הצנזורה תהפוך לחוויה פנימית. לכן ככל שמתאפשר אני מושיב אותו לצידי ואנחנו נכנסים יחד לאתר IMDB או לאחד ממתחריו ולומדים להסתכל יחד במידע שנמצא תחת הכותרת Parental Guide. כותרת קצת בעייתית, אגב, כי היא רומזת שהסיבה היחידה להתלבט אם סרט כלשהו ראוי לצפייה היא אם אתה הורה שדואג לילד שלו. ולאט־לאט אנחנו לומדים איך לקרוא את הדירוגים ולנתח את המידע, כשעל הדרך גם מתרגלים את האנגלית, ומתלבטים יחד: מהם המחירים של הצפייה בסרט? והאם הם משתלמים? כשאפשר, אנחנו מדברים על הסרט גם אחרי שהוא צפה בו ומנסים לחשוב אם לא החמצנו משהו. ובמקרים הגבוליים אני משתדל לצפות איתו ביחד ולתרגל את השריר שמסוגל, גם באמצע סרט, ללחוץ על כפתור הכיבוי של השלט.
בזמן שאנחנו קוראים את המידע על אודות הסרט, אנחנו מקפידים לבחון את כל הקטגוריות. נכון שהרובריקה של "עירום ומיניות", המופיעה שם ראשונה, היא העילה לפסילת רוב הסרטים. אבל לא מעט סרטים נפסלים גם על בסיס "אלימות ושפיכות דמים" או על "גסויות וניבול פה". ואנחנו מתלבטים יחד לא רק אם לצפות בסרט עם סצנת נשיקה אלא גם אם התבוננות ברצח חייזרים מאסיבי פוגמת את עדינות הלב, ומשתדלים לחתור להחלטה מושכלת.
ועדיין כל פעם כזו מדאיבה קצת את הנפש. כי כאדם בוגר התרגלתי כבר מזמן להבנה שאנחנו נמצאים בדיעבד גדול מאוד. טרם השכלנו, נכון לעכשיו, להצמיח יצירה דתית שתשמש אלטרנטיבה ראויה בכמות ובאיכות, לגדל אנשי קודש שיהיו גם שרי קודש (בלשונו של הרב קוק). ובה בעת הכרענו, באופן מושכל או כדבר שבמחדל, לא לעצור את ההיסחפות אל חיק התרבות החילונית. ובעולם של דיעבד ההבחנות הן בין רע לרע יותר, בין קווים אדומים לשחורים. כמעט אי אפשר לשאול בו "האם זה סרט שיקדם אותי בעבודת השם?" או "האם זו סדרה שתוסיף אצלי קדושה?" אלא לכל היותר האם זו יצירה שלא תדרדר אותי צעד נוסף מטה, כזו שלא תפרוץ גבול שעדיין איכשהו נשמר. אבל כשבן ה־12 מתחיל לפסוע באותה הדרך, וגם בן התשע מתקשה לפגר אחריו, כל מופע של חוסר עדינות שאנחנו בוחרים להעלים ממנו עין צובט לי את הלב. ואני מבקש להעביר להם גם את הצביטה הזו, את התחושה שמשהו כאן לא בסדר, ואת הרצון שפעם עוד יהיה אחרת.
