כבר הרבה זמן אני חושש שאנחנו הרבנים מדללים מדי את המסרים התורניים שלנו. אם הדילול נעשה במיומנות – קשה להבחין בהבדל; לפעמים אפילו למדלל עצמו קשה לשים לב. לכן זה כל כך מפתה. כבר הנביא ישעיהו התלונן על מנהג הסוחרים לדלל את היין שהם מוכרים: "סבאך מהול במים". חז"ל אמרו שאדם שקונה מעם הארץ ציר של דג יכול להניח ש־50 אחוז ממנו הוא מים, ויש לכך השלכות מעשיות בדיני כשרות (בכורות כג). הסופר האמריקני הנרי דיוויד תורו אמר שבדרך כלל אי אפשר לסמוך על ראיות נסיבתיות, אך כשאתה מוצא דג בתוך החלב שלך, זו ראיה נסיבתית חזקה למדי נגד החלבן. ובכן, הדג שמצאתי בחלב שלנו, הרבנים, הוא הנורמה המתפשטת של מחיקת הלכות כשרות בטיולים בחו"ל.
רבים מתלמידינו ומִבּוגרינו משאירים בארץ לפני טיסות לא רק את מה שמעל הראש – באמת יש מקומות בחו"ל שעדיף לחבוש בהם כובע ולא כיפה – אלא גם את מה שאמור להיות בתוכו: מסירות עיקשת לדיני ההלכה. בעבור רבים, הלכות כשרות בטיול מסתכמות בשתי מילים: תעשו חיים. עליהן נוסף פירוש רש"י קצר: לא כיף לאכול חזיר. את הקו האדום הזה כמעט אף דתי לא עובר, בשום מקום בעולם, וגם רבים שאינם דתיים מקפידים עליו. אך המגבלה הזו רחוקה מלהספיק.
לנוכח התבססות המנהג הזה אני מרגיש אשמה. כי אנחנו, הרבנים והמחנכים, צמצמנו מאוד את המינון של המסרים הדתיים הקלאסיים בתוך המערך החינוכי שלנו. לפני שנים רבות הייתה לי תלמידה שהגיעה מבית יעקב. היא הסבירה לי פעם שבסמינר לימדו אותה להחזיק בבית שני פחים, כדי שחלב ובשר לא יתערבבו בטעות בפח בעודם חמים. חייכתי כששמעתי את זה, כי התרחיש הזה נראה לי די נדיר, ושאלת הפחים הכפולים לא נראתה לי דחופה בסדר היום החינוכי שלנו. בדיעבד אני מניח שהנערה הזו מעולם לא העלתה על דעתה שטיסה של שלוש שעות מתירה לזלזל בהלכות כשרות. אז אולי המחנכים החרדים בכל זאת ידעו מה הם עושים כשדיברו ברצינות על בעיית בשר בחלב בפחי מטבח, בזמן שאני דנתי בדיאלקטיקה של שאלת הרע בעולם על פי לייבניץ והרמב"ם.
העובדה היא שאנחנו, המורים והרבנים, לא אוהבים לחנך להקפדה הלכתית, ומעדיפים לדבר על נושאים אחרים. על מצוינות ומנהיגות, מימוש עצמי והעצמה מימושית, על קדושת הארץ ועריצות הקדושה. אני עצמי כותב ומדבר לא מעט על ההלכה, אבל אני מודה שאני מעדיף לדבר על השאלות הכלליות והמופשטות, על משמעותה של המערכת ההלכתית ועל חיים מחויבים במאה ה־21, מאשר ללמד בפועל סעיפים קטנים מהמשנה ברורה.
נכון, לא רק אנחנו המחנכים אשמים, ובסופו של דבר כוחנו מוגבל. קשה להקפיד על כשרות בחו"ל, ודאי למי שהתרגל לתנאֵי החממה של ישראל, ואפשר להבין למה אנשים קצת מחפפים. אך העובדה היא שלנוכח עינינו מתפתחת תופעה כואבת, שבמובן מסוים מעלה באוב את הימים הקדומים של האלילות הכנענית: כאילו גם לא־לוהינו יש חלילה איזו טריטוריה מוגבלת שבה הוא המלך, ושבתוכה צריך לכבד את רצונו, ומחוץ לה – "אכול ושתו כי מחר נמות". ירמיהו הנביא שאל: "הא־לוהֵי מקרוב אני, נאום ה', ולא א־לוהֵי מרחוק?" לדאבון הלב, התשובה המתגבשת בחלק מקהילותינו היא כחכוח גרון מנומס.
אני לא חושב שהמענה לתופעה הזו צריך להיות הדגשת הערכים הנשגבים שנחבאים בהלכות כשרות. זו תהיה שוב בריחה מההארד־קור ההלכתי למחוזות הנוחים של "בואו נשב במעגל ונדבר על זה". אחרי שעוגלו כל כך הרבה פינות, אין פלא שנותר לנו רק לשבת בעיגול. אך לגופו של עניין, אין ברירה אלא לחזור ולדבר על ההלכות עצמן. בדרשות שבת הגדול אני נמנע בדרך כלל מלדון בהלכות פסח, ומדבר במקום זה על ערכיו ומסריו. אולי זו טעות. אני יכול לומר אלף פעמים עד כמה חשובה ההלכה לחיינו, אך כל עוד אני מסתפק בהצהרות מעורפלות, ייתכן ששומעיי מבינים מסר אחר לגמרי.
בכל דור צריך למזוג מסרים תורניים לבקבוק חדש כדי להקל על שיווקם. זה לא רק לגיטימי אלא גם רצוי. אך אם אנחנו מדללים את המסרים הללו, לפעמים עד כדי מינון הומאופתי, הם בסופו של דבר יפסיקו להועיל. אסור לנו לשכוח את אזהרתו של הנרי דיוויד תורו מפני דילול מופרז: גם אם אין מדובר בגדי בחלב אמו, יש יותר מדי דגים בחלב שלנו.
