מה סוד הקסם של "בואו לאכול איתי"? במחשבה ראשונה, אולי זה הפורמט: אנשים משבטים שונים בחברה הישראלית מתקבצים יחד לרצף של ארוחות שבכל אחת נחשף טפח מהמארח ובו בזמן הקשרים (או המחלוקות) בין המשתתפים הולכים והופכים לברורים ומודגשים יותר. אבל פורמט קיבוצי כזה קיים באופן דומה כמעט בכל תוכנית ריאליטי, אז זו לא התשובה, לפחות לא המלאה.
כמה שלפעמים הוא אולי נראה שווה, זה גם לא האוכל. הרי תוכניות ריאליטי אחרות עוקפות אותה בסיבוב מבחינת בישול, אפייה, צלחות ופיתוי קולינרי באופן כללי. אותו הדבר נכון גם לגבי הבתים שמוצגים שם (לא לפספס את החירבה של פרק 3), ואם תשלפו את עובדת היותם של רוב המשתתפים מחופפים על כל הראש – הרי שגם זה, ברוך השם, קיים בשפע בכל ערוץ, בכל שעה, בכל מקום בעולם.
השאלה על סוד ההצלחה עלתה בזמן שצפינו בחלק הראשון של העונה השביעית, שקיבץ משתתפים מהשרון. משוררת בת 71 מכפר־יונה, היפי מפולפ משדי־חמד וקוסמטיקאית עם סגנון דיבור פרחי־קלישאתי (שמתבררת כאשכנזייה־רומנייה) מכפר־סבא הם רק חלק מהקאסט שהתקבץ בכל ערב סביב שולחן אוכל אחר לשיחה רוויית קרינג' ואוכל בינוני ומלאה בשמאלץ ישראלי. אותו שמאלץ הוא התשובה המקובלת ביותר: בואו לאכול איתי מתיימרת לתת במה למגוון התרבותי־חברתי של החברה הישראלית, לא באמצעות פורמט נוקשה, תחרות גסה והצבעות שמגרשות משתתפים מהאי, אלא דווקא דרך שיחות נעימות סביב שולחן האוכל.
אבל יש שתי בעיות עם הרעיון הזה, והן ניכרות במיוחד בעונה השביעית. ראשית, משהו בתוכנית קצת עייף. אומנם המתחרים לוהקו בקפדנות כדי לוודא בידור מקסימלי (בחייאת, כאן, תנו לרחלי הקוסמטיקאית תוכנית אירוח קבועה), אבל בכל זאת אין כאן איזה חידוש גדול, אין כאן איזו אמירה חדשה. אם כבר, דווקא הליהוק של משתתפים הזויים (וההדגשה של רמת ההזיה בפרסום העונה) מריח כמו ניסיון מעט נואש להבטיח לצופים שעדיין יש לתוכנית מה לחדש כשהיא מגישה לנו בדיוק את מה שהוגש עד היום.
בנוסף, משהו באופן שבו בואו לאכול איתי מתיימרת להציג את החברה הישראלית פשוט לא אמין. כן, זה נכון שיש גיוון אנושי נרחב יחסית בפרקים האלה, אבל היא בכל זאת מדירה את האוכלוסיות שפשוט לא היו משתתפות בתוכנית כזו מלכתחילה. כמובן יש כאן סתירה פנימית, כי איך אפשר להציג מישהו שלא רוצה שיציגו אותו? אבל כאשר ההילה של התוכנית היא מסר של חיבור והתקרבות ושזירה של שבטי ישראל השונים, משהו על המסך קצת צורם. בהקשר הזה, קשה להתעלם מעיתוי השידור של העונה החדשה. אומנם יש רגיעה מסוימת בזירה הפוליטית בחסות החום היוקד של אוגוסט, אך בכל זאת היינו מצפים להתייחסות קצת יותר משמעותית לקרע בעם – בין בבחירת המשתתפים ובין בנושאים שעולים בפרקים בעצמם.
בסופו של דבר, גם העונה השביעית של בואו לאכול איתי מספקת חוויית צפייה קלילה ומהנה – משהו לשים ברקע כשמבשלים או משהו לראות בסופו של יום ארוך כשאין לכם כוח לעונה השנייה של "הדוב" (ביקורת בקרוב). אבל היא פשוט לא מצליחה להיות יותר מזה.
