כבר שנים ארוכות שקבוצות בשמאל הרדיקלי איבדו את רגש האחווה לעם ישראל, אין בזה חדש.
הרצון ואף הפעולה לשם פגיעה כלכלית ומדינית במדינת ישראל על מנת להפעיל עליה לחץ לשינוי מדיניות, הניכור הנפשי העמוק מצה"ל, הניכור המופגן מן האחווה כלפי קבוצות רחבות בעם ישראל, הפלירטוט המתמשך עם רילוקיישן אידאולוגי או ביצועו בפועל, ההזדהות הכמעט-אוטומטית עם טענות אויבי ישראל במקרה של מחלוקת – כל אלה הם חלק בלתי נפרד מקבוצות האוונגרד בשמאל הרדיקלי כבר שנים ארוכות. זה לא ענין צדדי או שולי. הוא מיוסד על תפיסת עולם מגובשת ועל הפנמה עמוקה של תאוריה נאו-מרכסיסיטית הבזה לסנטימנט הלאומי כתודעה כוזבת שלדעתם מסיחה את הדעת מן הבעיות האמיתיות של החיים והאנושות.
לעומתם – השמאל הציוני, שללא ספק היווה את קבוצת הרוב הגדול גם בצד השמאלי של המפה, הציב גבולות מאוד ברורים בין מאבקים פוליטיים מרים וחריפים לבין ויתור על הלאומיות היהודית כרכיב מרכזי בפטריוטיות הישראלית.
הטלטול העצום של הספינה שמתרחש מול עינינו בחודשים האחרונים נוגע לשינוי הזה בדיוק, והוא מכניס אותי להלם. אין לי ספק שאת ההלם והדיסוננס הזה חווים גם חלק מאותם אנשים שמרימים את דגלי המחאה אך נוטלים חלק באירוע גדול בהרבה שאינם מודעים אליו. אני רואה את זה בבירור אצל כמה מחברי.
אפשר למנות מספר סיבות מדוע שינוי כזה מתרחש (החרדים, בן גביר-סמוטריץ', נתניהו, מגמות הפופוליזם העולמי, מרמור אישי ונקמנות של כמה פוליטיקאים מתוסכלים, יחס האופוזיציה לממשלה הקודמת, אי-כניסת מר"צ לכנסת, ואה כן, אולי גם ביטול עילת הסבירות…). כדרכם של תהליכים כאלה, לעולם לא נדע מה היה הקש ששבר.
מה שברור הוא שקל מאוד להבחין בהתרחבות העצומה של העמדת הפרויקט הציוני והאחווה הלאומית בסימן שאלה והתייחסות אליהם כמותנים ועומדים – במסגרת המאבק הנוכחי ברפורמה המשפטית.
אותם גורמים שהם המנוע המרכזי של המחאה, שהם המתכננים האסטרטגיים שלה, והם המממנים שלה (ועשו לי טובה, אל תהיו מן התמימים, מחאות ספונטניות יש רק באגדות של קומוניסטים. אפילו לנין הבין את זה והמיר את "ההתפרצות הסטיכית של המהפכה" בכמה מאות אנשי מפלגה נחושים שיניעו את ההמונים אל עבר הימים החדשים), ייצרו שפה שיטתית שבה "אתה לא אח שלי כעת, אתה אויב שלי" הוא משפט מכונן ולגיטימי. שבה השירות בצה"ל, ובפרט בתפקידי מפתח, איננו זכות להתגאות בה על היותך בצד הנכון של ההיסטוריה היהודית אלא חלק מ"חוזה אזרחי" של תן וקח. שבה התשוקה לירידת ערך השקל, לנפילות בבורסה הישראלית, ולהורדת דירוג האשראי של ישראל הפכה לתשוקה גלויה. שבה שיתוף הפעולה עם גורמי ממשל בארה"ב ובחו"ל כנגד הממשלה הנבחרת איננו דבר שיש להתבייש בו אלא ההיפך מזה. שבה באופן פרדוקסלי, הדיבורים על ירידה מן הארץ, הוצאת דרכון נוסף וחוסר התוחלת של הישארות הילדים כאן, נתפשת בחוגים לא שוליים כ"מידה הטובה" לעת הזאת. שבה האתוס של דיון ציבורי עם הצד השני מוחלף בצורך להיאבק עד הניצחון.
הרפורמה המשפטית תחוקק או שלא. יתכן שבשלב כלשהוא ישתלט ההיגיון וכך חלקה יישאר וחלקה יימוג. אבל את רוח העוועים הזו יהיה קשה לסלק מכאן.
הנורא מכל הוא, שלמעט צדיקים מעטים בסדום, על כל הסצנה הרעה הזו שורה רוח כללית של לגיטימיות מוחלטת מצד השמאל הישראלי ונספחיו, מצד הנהגת האקדמיה ומצד שלל הלשעברים (כן, כן, אני יודע שגם כמה אנשי מרכז הצטרפו למחאה. וגם שמעתי שהיו 216 דתיים בשבוע ה-23 בקפלן. אם עוד לא הבנתם, אתם לא האירוע ואפילו לא החלק המרכזי של התפאורה).
התהליך שתיארתי כאן לא התחיל ולא יסתיים סביב המאבק על הרפורמה. הרילוקיישן היה, הרילוקיישן ישנו והרילוקיישן יהיה – ומניעיו מגוונים. זאת ועוד, בינתיים דירוג האשראי של ארה"ב הדמוקרטית הוא זה שירד ולא זה הישראלי כך שמנועי הצמיחה של ישראל לא יחוסלו מהר כל כך. ואולם, הצרה של אנשי המחאה ורוחם המשיחית היא ההיצמדות לאשליה שלאופן הרדיקלי הזה של המאבק יש איזה תרחיש אפשרי של פתרון טוב שממתין בסוף.
אלא שלצערנו, מעולם לא היה כזה והוא גם לא ממתין כיום מאחורי הדלת. בין אם התכוונו לכך ובין אם לא, אם מנהיגי השמאל הישראלי לא יתעשתו במהרה ויציבו גבולות ברורים למאבק, הצריבה תעמיק כל כך, ועימה התוצאה שילדיהם כבר לא יישארו במדינת ישראל. אני מאלה שרואים בכך הפסד גדול לחברה הישראלית, וכבר כעת, מיצר על כך מאוד.
