30 שנה לחתימה על הצהרת העקרונות (אוסלו א'), שלא הוביל כצפוי לשלום כולל בין הצדדים, מאיץ רבים לחפש חלופות למודל הנורווגי. פתרון הקמת "שבע האמירויות" ברחבי יהודה ושומרון על בסיס חמולתי שמשמעו פירוקה של הרשות הפלסטינית – כפי שמוצע ע"י ד"ר מרדכי קידר – מתעלם לחלוטין ממעמדה ומחוזקה של הלאומיות הפלסטינית, מתמקד רק בהיבט הצר של החמולתיות הערבית ואדיש כליל לאילוצים בינלאומיים ולמעמדה של ישראל בעולם.
הלאומיות הפלסטינית התגבשה במאה הקודמת ונולדה מתוך הערביות והאסלאם. על כן, צודק מי שטוען כי ראשית דרכה הייתה "ערבית" ולא בעלת מאפיינים פלסטינים ייחודים, כי הזיקה בין הפלסטיניות לפלישתים מופרכת וחסרת יסוד, כי אין היסטוריה וארכיאולוגיה פלסטינית, וכי עד ערב מלחמת העולם הראשונה תחת השלטון העות'מאני, פלסטין כמושג הייתה חסרת כל חשיבות מנהלית ומדינית. על כן ודאי שתביעת הפלסטינים על הארץ נחותה מתביעות הציונות עליה מכל היבט היסטורי משפטי ומוסרי שהוא.
ואולם: כיצד נהפכה הלאומיות הפלסטינית לחיה וקיימת, מבודלת מזו בעיראק ובסוריה? בעזרת הציונות, כמובן. אשר על כן מיהו פלסטיני? על פי האמנה הפלסטינית משנת 1968, התשובה ברורה: מי ששכן במשכן קבע בפלסטין עד שנת 1947, וכנ"ל מי שנולד לאב ערבי פלסטיני גם לאחר מועד זה, בשטח ארץ ישראל ומחוצה לה. הציונות כתנועת תחייה לאומית, אשר ינקה את חיותה מהתנ"ך, מכיסופי העם לציון ומהלאומיות האירופאית של המאה ה-19, יצרה במקביל את הלאום הפלסטיני החדש. מי שעוצם את עיניו מלראות את קיומו הנוכח של זה עושה שקר בנפשו, ומחליש את חוזקת טיעונו שלו בדבר הלגיטימיות הציונית שהשיבה את היהודים לארצם לאחר 1400 שנות כיבוש אסלאמי. צדקה היסטורית גולדה מאיר כשאמרה כי "אין עם פלסטיני", אך טעתה מעשית.
צודק ד"ר קידר בטענו כי הסכם אוסלו היה ועודו מלא בכשלים חמורים וכי ערפאת היה לאומן פלסטיני נכלולי שהצליח להתל בישראל. צודקת גם טענתו כי העולם הערבי גדוש מדינות כושלות שניסו ללא הצלחה לכונן צורת שלטון זרה בניגוד לערכי המקום – פעמים סוציאליסטית, פעמים רפובליקנית ופעמים דמוקרטית – וזאת לעומת שגשוגן היחסי של מדינות ערביות שנותרו תחת שלטון מלוכני המאופיין בחברה שבטית אחידה בעלת מסורת יציבות ונאמנות (כוויית, סעודיה, קטאר וכו'). אין גם חולק כי כיום, הרשות הפלסטינית מגלמת את ההיפך מכל אלו, בהיותה ענייה, מושחתת ושנואה, נגועה בטרור ומפוצלת בין יהודה ושומרון לעזה.
אוסלו לא נולד יש מאין כמובן. הפצע הפלסטיני הפתוח לאור הנכבה והפליטות הגדירו את הסכסוך הערבי-ישראלי מיום הקמת המדינה. קדם לו המו"מ הישראלי-מצרי שהבשיל להסכם שלום בין השתיים, במסגרתו אולץ בגין להציג את תוכנית האוטונומיה שגם היא לא השביעה את רצון המצרים ועל כן הובילה לכינונו של שלום קר בין המדינות. בהמשך חווה האזור את האינתיפאדה הראשונה ב-1987, כמו גם ועידת מדריד שהתקיימה בצל קריסתה של ברית המועצות ומלחמת המפרץ, והיוותרותה של ארה"ב כמעצמת על יחידה במזרח התיכון.
מאז אוסלו, ידע הסכסוך הערבי-ישראלי עליות ומורדות רבות. מרגעי אופוריה בינלאומית ועד לאוטובוסים מתפוצצים ברחבי ישראל, מעשי טרור רצחניים ואינתיפאדה חמושה של ממש, חלקם על ידי אנשי הרשות הפלסטינית עצמם ואחרים בהסכמתה שבשתיקה. לצד אלו, נעשו מאמצים בינלאומיים רבים להחייאת ההליך המדיני, כולל הגשת הצעות מרחיקות לכת ביותר על ידי ראשי הממשלה ברק ואולמרט, בואכה תוכנית טראמפ – שהיוותה בתורה פריצת דרך מחשבתית לאור כשלי אוסלו.
פתרון הקסם של ייסוד שבע ערי מדינה מבוססי שליטת החמולות המקומיות הוותיקות, אינו לוקח בחשבון תהליכי עומק רבים שעברו על החברה הערבית-פלסטינית.
מחד: ישנו אכן ישנו תהליך "בדואיזציה" של החברה הערבית, במובן של התגברות הסכסוכים האלימים והרצחניים בין שבטים ומשפחות בישראל ובאיו"ש כאחד. ואולם, בשונה מהעבר, ניכר כי השינויים החברתיים הדמוגרפיים והתרבותיים החלישו מאוד את כוחם של "השייחי'ם" והמשפחות הנכבדות לטובת בעלי האגרוף והכנופיות החמושות. אם ישראל, כמדינה ריבונית בשטחה, מתקשה להתמודד עם הטרור הפלילי השבטי, והרשות הפלסטינית מתקשה להתמודד עם טרור עצמאי בערים שבשליטתה כשכם וג'נין – כיצד נוכל להפקיד את ביטחוננו בידי אוסף של שבטים וכנופיות בכל ערי יו"ש?
האם ישראל בנויה לנהל שיח מול מנהיגי חמולות מוטי אינטרסים כלכליים, דתיים ופוליטיים במקום לנהלו מול שלטון מוכר ומוטה השפעה בינ"ל ממתנת – חלש, גרוע ומושחת ככל שיהיה? האם נדע לחסום השתלטות איראנית על חמולות פלסטיניות מקומיות, תוך הצפתן בכסף רב ובאמל"ח, באופן שיגרום לכולנו להתגעגע למנגנוני הביטחון הפלסטיניים? ברור לכל כי הפתרון הזה יהפוך את יהודה ושומרון לעיראק ולבנון ולא לאבו-דאבי.
בנוסף: ההתיישבות היהודית המבורכת בשטחי יו"ש והשליטה הביטחונית בהם על ידי צה"ל, מתאפשרות בשל הלגיטימיות המועטה שישראל עדיין נהנית ממנה בזירות הפנימית והבינלאומית כאחד, בעיקר בגלל מחויבותה לאוסלו ואי מיטוטה של הרשות הפלסטינית. טועה מי שסבור כי ניתן להעלים את הרש"פ ולהקים תחתיה ערי מדינה של חמולות ובה בעת להמשיך ליהנות משמץ של הסכמה כלשהי למדיניות ההתיישבות והביטחון הישראלית ביו"ש.
הגם שקשה לימין הישראלי לקבל זאת, יש לאומיות פלסטינית נוכחת והיא חיה ובועטת ומשמשת כמגדירת זהות חוצת-מחנות במשולש: דת, שבט, לאום. נכון, מדובר בלאום חדש יחסית, ללא שורשים היסטוריים ומשפטיים. אך העולם מכיר בו ובזכויותיו להגדרה עצמית. אל לה לישראל לשגות באשליית פירוק הרש"פ ולהתיימר לקבוע האם לפלסטינים מגיעה הזכות להגדרה עצמית כלשהי. העולם אינו איתנו בעניין זה והרכבת הזו עזבה מזמן את התחנה.
מה כן? חיזוק הרשות הפלסטינית ולא מיטוטה חלילה, באופן בו היא תהנה מריבונות כמעט מוחלטת בשטחי A, התכנסות לבנייה ביו"ש בגבולות תוכנית טראמפ, קרי על כ-30% מהשטח, ורתימת מדינות המפרץ העשירות להשקעות עתק בשטחי הרש"פ אך גם בעזה.
האם הדרך הזו תוביל לשלום ותחדול לחלוטין את הטרור? ככל הנראה שלא. אוסלו לימד את כולנו את עומקם של הפערים בין ישראל לפלסטינים. שלום בדורנו כנראה לא יהיה, אך יציבות יחסית ארוכת טווח על בסיס אינטרסים משותפים, יכולה בהחלט להתרחש.
