זה לא סוד שבעיית התחבורה הציבורית נוגעת במגוון נושאים אחרים. תחבורה ציבורית טובה יותר תביא איתה פחות גודש בכבישים, תפזר נכון יותר את תושבי הארץ – גם לערים מרוחקות – ועשויה אפילו להוריד את מחירי הנדל"ן. לכן ברור שהתחשבות בתחבורה הציבורית בתכנון ערים ויישובים, כמו הכנה של תוואי עבור רכבת כבדה או קלה, תביא הרבה טוב לאזרחי ישראל. אבל במקום לצעוד לכיוון שיפור תנאי התחב"צ, בונים שכונות שלמות בעלות נקודת יציאה וכניסה אחת שמותירה למתכנני התחבורה הציבורית אפשרות להקים רק קווים שעוברים בכל השכונה, ובכך נעשים הקווים לארוכים, מסורבלים ובלתי סבירים. עד שיגיעו ימים טובים יותר, נאלצים תושבי המרכז, כמו עוד רבים נוספים, לעלות פעם אחר פעם לאותם קווי אוטובוס עתירי תחנות ורוויי פקקים. קו 249 הוא דוגמה מצוינת לתופעה.
תחילת דרכו של הקו בפתח־תקווה, שם הוא מסתובב ברחבי העיר עד שהוא יוצא לכביש 40 על כל צמתיו המרובים. הוא נוסע לכיוון שדה התעופה ואז ללוד ולרמלה, שם תמצאו תחנת עצירה בערך כל עשרה צעדים – בייחוד ברחוב הרצל. השמועות מספרות שריצה טובה תוכל לסייע בידכם לעקוף את האוטובוס כמה תחנות קדימה. ואם עברתם בשלום את כל תחנות רמלה, לבסוף תוכלו להגיע איתו לרחובות.
התדירות שלו טובה, כל רבע שעה בשעות הרלוונטיות, מה שמקנה לו נקודת זכות אחת. הניקיון שלו סביר מינוס, וכך גם המיזוג, פחות מבינוני ככל אוטובוס עירוני אחר. המחיר שלו לנשארים בתוך הטווח העירוני יהיה חמישה וחצי שקלים, וליוצאים מהטווח, המחיר עשוי להגיע עד 16 שקלים. נוסעי הקו מתחלפים הרבה יחסית וכמות האנשים על האוטובוס אינה עקבית, עד כדי כך שבחלק מהתחנות הנהג נותר בודד ובאחרות כמות הנוסעים לא מאפשרת תנועה. אבל הנתון האחרון דווקא סביר והגיוני כי נסיעה של יותר מחמש־שש תחנות בקו 249 המסורבל הופכת ללא כל כך שימושית. אגב, ברמלה הקו עובר סמוך מדי לבתי הספר העירוניים, מה שמביא לקו קהל גדול בגילים שלגיטימי בעיניהם לשים מוזיקה ברמקול בתחבורה ציבורית.
חוץ מכל הסיבובים המייגעים, מעת לעת עולים על האוטובוס כרטיסנים שתפקידם לוודא שכל נוסעי האוטובוס אכן שילמו לאגד על הנסיעה המהנה והמהירה. באחת הפעמים עלתה כרטיסנית עם סבלנות קצרה וציפורניים ארוכות. עם עלייתה היא הכריזה "כרטיסים לביקורת בבקשה" בווליום שבואו נגיד שכנראה שמעו אותה גם בקו 249 שיגיע בעוד רבע שעה. אנשים הגישו את הכרטיסים, הנוהל התנהל, עד אשר היא הגיעה לבחור שהצלצול של מכונת בידוק הכרטיסים התריע שהוא עשוי להיות הטרף של הנסיעה הזו. מפה לשם מתחיל ויכוח, הטונים עולים, החבר מנסה להסביר, הכרטיסנית צועקת עליו מילים כמו "קנס", "בושה", ו"מתנגד רפורמה", וצ'יק־צ'אק הרכבת דוהרת לפסים אישיים. כשהכרטיסנית פקדה על הבחור לרדת מהאוטובוס הוא סירב ונהג האוטובוס עצר והמתין. לאחר כמה דקות שאר נוסעי האוטובוס האיצו בנהג בטענה שאינם בני ערובה, מה שהצליח לבסוף לסיים את הסיפור.
כך נסיעה שעל הנייר הייתה לוקחת ארבעים דקות לכל היותר, נמשכה שעה ורבע, אם לא סופרים עיכובים מסוג הכרטיסנית. האלטרנטיבות, כאמור, גם הן אינן מעודדות; תושבי רמלה שירצו להגיע לפתח־תקווה בדרך אחרת ייאלצו לעלות על קו שנוסע דרך ראשון־לציון ורמת־גן, סיבוב ארוך לא פחות. אה, וכדי לעלות עליו צריך להשכים קום, כיוון שזהו קו שעושה את דרכו רק פעם אחת ביום. את הנסיעה מרחובות לפתח־תקווה אפשר לעשות גם בקו שעוצר ברמת־גן, ראשון־לציון ונס־ציונה בדרך, אך לא בטוח שאיתו תגיעו מהר יותר. ובשתי מילים: אין ברירה.
