השבוע הייתי צריכה הפניה לבדיקת דם מרופאת המשפחה שלי. הליך די פשוט לכל הדעות. נכנסתי לאתר של הקופה ובאתר סימנתי בקשה להפניה. בתמימותי חשבתי, סיימתי, כמה נוח. משעברו הימים וההפניה לא מצאה את דרכה לאזור האישי שלי באתר, הרמתי טלפון למרפאה. האישה הנחמדה בצד השני אמרה שתשלח לי קישור לוואטסאפ (שירות חדש!) שדרכו אפשר לבקש הפניה. לוואטסאפ נכנסתי, הפניה ביקשתי. והופ, חלפו עוד כמה ימים ולא קיבלתי. שוב טלפון, שוב מציעים לי קישור: ״לא, נשמה, כבר הייתי שם. בואי נתקדם״. ״אז שלחי לי מייל למרפאה ונעביר ישירות לרופאה״, היא אמרה. ״מעולה, תודה״. בסוף נדרשו עוד ארבע שיחות טלפון ושלושה מיילים עד שאמרו לי, הנה הכניסו לך את ההפניה למערכת!
הבוקר הלכתי לעשות בדיקת דם – ובכן, שום הפניה לא הייתה שם.
אחד הדברים הנוראיים בעולם הזה הוא בירוקרטיה, וזה עוד לפני שמוסיפים את השיחות עם נותני השירות במשרדים השונים. כלומר, בהנחה שהצלחת להגיע למענה אנושי ולא מצאת את עצמך שרה ברכב במשך 50 דקות את השיר האירוני ״ביטוח לאומי לצידך, ברגעים החשובים של החיים״.
בירוקרטיה חולשת בכל תחום בחיינו ומעטים האנשים שצולחים את ההליכים מולה בלי לחטוף התמוטטות עצבים או לכל הפחות להצמיח שערה לבנה חדשה.
איך יכול להיות שהשנה היא 2023, ואנחנו עדיין ממלאים טפסים? ועל אף שחלק מהמשרדים הממשלתיים מתהדרים בשיפורים הטכנולוגיים ובפלטפורמות הדיגיטליות הנגישות שלהם, תמיד יוצא שהן לא באמת עובדות, או שאת מדברת עם בוט שמעורר בך רצון לזרוק את הנייד על הקיר. ובסוף, גם ככה יש איזה טופס למלא ולשלוח.
האמת העצובה היא שבתכלס, לאף אחד מהגופים הללו אין שום אינטרס או מניע ממשי להקל על האזרח. שושי ממשרד הפנים לא תפסיד את מקום עבודתה אם תעשה טעות ולא תעביר את המסמך המתאים למישהו שזקוק לו בדחיפות.
ומכיוון שאני כל כך כל כך שונאת בירוקרטיה אני תמיד דוחה הכול לקצה קצהו של הדדליין, מתוך מחשבה לרכז את כל העצבים לשבוע אחד. ייתכן שזה עולה לי בשנות חיים ואיני יודעת, ימים יגידו.
