אי אז בצהרי יום שגרתי בשנת 2008 או 2009 שייקה יצא מהישיבה להסתפר אצל שמעון. שמעון היה בזמנו הספר הכי פופולרי בעולם הישיבות הקטנות, בעיקר כי כל בחור ישיבה שהיה מסתפר אצלו היה מקבל פחית קולה בחינם. באותו יום שייקה הסתפר וקיבל את הפחית, אבל אז, בעודו מחכה בתחנת האוטובוס לקו שייקח אותו בחזרה לישיבה, הוא חשב על זה שכבר הרבה זמן לא נשם קצת אוויר ובהחלטה של שבריר שנייה החליט לעזוב את התחנה ולשוטט קצת על חשבון שיעור בקיאות וסדר ב׳ בבחינת "ביטולה הוא קיומה".
שייקה לא תכנן מסלול מראש ונתן לרגליים שלו לשאת אותו. מפה לשם הוא טייל בין הבסטות בשוק מחנה יהודה ובסמטאות של נחלאות ואפילו עצר להתפלל מנחה בבית הכנסת של האורפלים. אחר כך הוא קנה לעצמו כמה כדורי פלאפל וגלש את רחוב בצלאל היישר אל גן סאקר המוריק. מרחבי הדשא מילאו אוויר בריאות של שייקה והוא ממש הרגיש את עצמו מרחף. לפתע הוא נזכר בילדות. הרבה לפני החיים הרציניים שלו עכשיו. הרבה לפני סדר היום האינטנסיבי שמתחיל בשבע בבוקר ונגמר בעשר בלילה, והסדרים והתפילות והסיכומים בדפדפת והכובע והחליפה. ותוך כדי כל המחשבות הנוסטלגיות האלה שייקה הגיע אל מול הבריכה העגולה בגן הוורדים, בהה במים הירקרקים ועקב אחרי ראשנים. אבל אז, מאי שם הגיע לאוזניו הד של קול המון. הקריאות היו קצובות ושייקה לא הצליח לקלוט מה נאמר בהן. הוא התקדם לכיוונן ותוך כמה רגעים מצא את עצמו בלב־ליבה של הפגנה לשחרור גלעד שליט. המפגינים לבשו חולצות עם הכיתוב ״גלעד עדיין חי״ ונשאו שלטים ודגלים, ושייקה, עם הכובע והחליפה שלו, היה די חריג בנוף ההפגנה אבל זה לא ממש הפריע לו. בחורה צעירה ניגשה אליו ואמרה לו, שלום חבר. שמי אריאל. תודה רבה שבאת. זה לא מובן מאליו לראות מישהו כמוך כאן. ושייקה הוחמא קצת והיה נבוך קצת, וכמעט סיפר לאריאל שהוא הגיע לכאן ממש בטעות והוא בכלל הלך להסתפר אצל שמעון וקיבל פחית וכולי וכולי, אבל בסוף שתק והסתכל סביב על המפגינים.
מטבע הדברים, חצי השנה האחרונה הייתה עמוסה במיוחד בחיים של שייקה. הפגנות בעד ונגד הרפורמה אפפו את שגרת יומו אך הוא לא אמר נואש ודילג מאחת לאחת
מאז אותו יום שייקה מצא שהפגנות הן המקום הטבעי שלו בעולם. הקונספט מצא חן בעיניו, ואף יותר מהקונספט, שייקה הרגיש שהפגנות הן מקום ממש אמיתי להסתכל בו בעיניים של אנשים. אף אחד לא יוצא סתם לרחוב לצעוק. אנשים יש להם כאב ויש להם חוסר ויש להם זעם ויש להם צרכים והם מקימים את עצמם מהספה ויוצאים לרחובה של עיר, וזה לא סתם הדבר הזה. זה פשוט לא סתם. שייקה קיבל על עצמו מנהג ללכת להפגין בכל הפגנה שהיא. לא משנה מה, לא משנה מי. הוא היה לובש את הכובע והחליפה שלו, לוקח בכיס מצלמה דיגיטלית שסבתא שלו קנתה לו ליומולדת 15 ומצטרף.
במחאה החברתית, בהפגנות של יוצאי אתיופיה, בעצרות נגד הגיוס, במחאות קיקיוניות במאה שערים נגד אינטרנט וסרטים, בהפגנות להגברת המודעות לחטיפת ילדי תימן ואפילו במחאת הלהט״ב ומחאת הנשים. בכל הפגנה שייקה היה עובר בין המפגינים, לפעמים סתם מסתכל ולפעמים תופס מישהו או מישהי לשיחה. החבר׳ה בישיבה אף פעם לא הבינו מה נסגר איתו, אפילו אמרו לו, חביבי, כל הסיבה שאתה לא מתחתן בגיל כזה היא אך ורק בגלל שאתה לא סגור על עצמך! בנאדם צריך לדעת באיזה בית כנסת הוא מתפלל ובאיזה בית כנסת הוא לא מתפלל, כנ״ל לגבי הפגנות! ושייקה היה מתעקש שהדברים הם הרבה מעבר, ויש משהו מאוד חי ומאוד אמיתי בלפגוש אנשים מפגינים וזה בכלל לא משנה על מה. אבל אף אחד לא ממש זרם עם שייקה ולא הבין מה הוא רוצה. במיוחד לא הבחורות שהוא נפגש איתן בשידוכים.
מטבע הדברים, חצי השנה האחרונה הייתה עמוסה במיוחד בחיים של שייקה. הפגנות בעד ונגד הרפורמה אפפו את שגרת יומו אך הוא לא אמר נואש ודילג עם הכובע והחליפה שלו מאחת לאחת. המצלמה הדיגיטלית שלו כבר מזמן שבקה חיים, אבל הוא עצמו, לא נס ליחו. הוא פגש אנשים, דיבר איתם. אף פעם לא התווכח, אף פעם לא שפט, רק נכח. לא מזמן, במאהל המחאה הלילי בגן סאקר, שייקה עבר בין האוהלים ולפתע ראה מישהי שהייתה מוכרת לו. זו הייתה אריאל. שייקה התלבט אם לגשת אליה ולהזכיר לה את המפגש ההוא שלהם לפני מיליון שנה, בהפגנה אחרת לא רחוק מכאן. אולי אפילו לשאול אותה אם היא רוצה לדבר קצת או לשתות משהו, אבל בסוף החליט שלא.
