באמצע חודש מרץ הזדמן לי לשמוע את ראש הממשלה נתניהו מדבר על המהפכה המשפטית. הטקסטים שלו היו זהים לאלה של יריב לוין ודודי אמסלם ואפילו חריפים מהם. נתניהו דיבר על הרודנות של בית המשפט העליון, על רפורמה יסודית ונדרשת בעקבות הסמכות הנגזלת של הממשלה והכנסת בידי בית המשפט, על תיקונים של עוול מתמשך.
גם הרטוריקה שלו כלפי המחאה הייתה באותם ימים מיליטנטית יותר. נתניהו כינה את המפגינים אנרכיסטים וטען שמי שחוסם כבישים הורס את הדמוקרטיה. כשמישהו העלה את נושא המורשת שלו אמר נתניהו שהוא עובד למען העם והמדינה, ותקף דווקא את שנוא נפשו, אהוד ברק. "מי שעוסק במורשת שלו הוא בצרה גדולה. זה מי שהציע שליטה פלסטינית על הכותל", אמר נתניהו.
"הקרע הזה לא נבנה עכשיו", ניתח נתניהו בהמשך דבריו. בעניין הזה הוא צדק. המשבר האדיר הזה מתבסס ומתפתח במדינה שעדיין לא גיבשה את זהותה ואת מטרותיה. ישראל היא מדינה בלי גבולות מוסכמים, בלי חוקה, בלי כללי משחק, בלי פתרונות בשאלות חברתיות ואזרחיות אקוטיות. הכול היה ידוע והתנהל על אש בינונית עד לרצח רבין. מאז המתח בין חלקי העם הלך וגבר, עד שהתפרץ בימים אלה כאשר נתניהו ולוין נגעו בעצב החשוף והרגיש ביותר, הדמוקרטיה בישראל, חופש האזרח והאיזון בין הרשויות.
הנושא הדמוקרטי כאן עדיין לא הוסדר, והמחאה נגד הניסיונות לנצל את החולשה הזו ולכונן סדרי ממשל דיקטטוריים הוציאה מאות אלפים לרחובות שבוע אחר שבוע. על הדרך המחאה התפשטה גם לכיוונים אחרים, שנוגעים בשאלות יסוד של החברה בישראל: השוויון בנטל, הכיבוש בשטחים, כינון חוקה, ביטחון אישי וכו'. מכיוון שמדובר בנושאים חסרי פתרון מעשי, ברור שהמפגינים בקפלן ובכל הארץ לא ינוחו במה שהם רואים כמאבק על החיים.
נתניהו לא התחבר בזמן למציאות הזו. אם בשלבים הראשונים, בתחילת ינואר, הוא עדיין הלך עם שר המשפטים ועם יו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן, בהמשך הוא השתכנע בדרך הקשה שהעסק חמור בהרבה. באמצע מרץ הוא כינה את הסרבנים במילים קשות, בסוף מרץ התריע שר הביטחון יואב גלנט כי מערך המילואים עומד להתפרק ונתניהו כזכור פיטר אותו, אבל מיהר להחזיר אותו בלחץ המחאה, שרבים מאנשיה תומכים באי ציות לסמכות דיקטטורית.
לטעמי פרשת גלנט, הפיטורין וביטולם, הייתה נקודת המפנה ביחס לרפורמה אצל ראש הממשלה. כאן הוא הבין היטב כי צריך לעצור, אבל כבר היה מאוחר מדי. לכן השאלה אם נתניהו גורר את הרפורמה או נגרר אליה, מחולקת לשתי תקופות. בהתחלה הוא הוביל, בהמשך הוא מובל. בהתחלה הוא הוביל כי השותפים שלו הסבירו לו שרפורמה כזו תפרק בסוף התהליך גם את המשפט הפלילי שלו. הם לא אמרו לו שמדובר בטיול בפארק, אבל שכנעו אותו שעם 64 מנדטים אפשר לעשות הכול במהירות ובאופן אלגנטי.
זה לא קרה. נתניהו לא שיער את עוצמת ההתנגדות בעם למהלכים הללו, שנשענו כאמור על בעיות יסוד ופצעים שמעולם לא הגלידו בחברה הישראלית. זה המחדל הגדול. בדרך הקשה הוא הבין כי המדינה נהרסת לו בידיים ברמה הביטחונית, המדינית, הכלכלית והאזרחית. הסנטימנט ברחובות היה ועדיין חזק במיוחד, גם ביחס למאבקים ציבוריים שהיו כאן בעבר. הדבקות במטרה, שפעם אפיינה את המתנחלים שהצליחו לשנות את פני המדינה, נדדה לעבר אוכלוסייה אחרת בימין לייט, במרכז ובשמאל. מדובר באנשים בעלי מודעות דמוקרטית שיעשו הכול כדי שלא יצטרכו לברוח מהמדינה שהם אוהבים.
נתניהו ניסה ללכת צעד לאחור אבל הבין כי הרפורמה שולטת בו. הסוסים של המהפכה המשפטית ברחו מזמן מן האורווה, והוא לא יכול כבר להחזיר לידיו את המושכות. האירוע מכמיר הלב בכנסת ב־24 ביולי היה שיא נוסף במציאות העגומה הזו. ראש הממשלה ישב כזכור בכנסת, בראש שולחן הממשלה, משמאלו יריב לוין ואיתמר בן־גביר, מעליו רכנו כל הזמן השרים יצחק וסרלאוף, מאי גולן ושלמה קרעי, ומולו ישב השר דודו אמסלם בפנים חמוצות.
כל יציאה של נתניהו החוצה נראתה חשודה לחבורה הזו, ולפחות פעם אחת שיגר בן־גביר את לוין אחרי נתניהו כדי לבדוק שהוא לא עושה מעשה שטות, מגיע לפשרה ומציל את המדינה מחוק הסבירות הנוראי. השרים הללו הדפו גם את כל הניסיונות של השר גלנט לדחות את הסיפור הזה.
נתניהו נאלץ להעביר את חוק הסבירות ודובריו מיהרו להסביר כי היה חייב לעשות את זה כדי לרצות את הבייס. מרגע זה, הבטיח נתניהו, הכול יבוא בהסכמה.
השאלה היא אם נתניהו מסוגל לעצור את הכול ולתקן את הנזקים החמורים שכבר גרם בגלל ראייה לטווח קצר וחוסר מנהיגות. השטח הליכודי בוער ואי אפשר יהיה לרסן אותו כל כך מהר. ראיתי השבוע סרטון שצולם בעפולה ביום ראשון, שם מתמודד המועמד שמעון מליחי על ראשות העיר. סניף הליכוד רעש וגעש, והשרה מאי גולן נשבעה בפני הקהל המריע להעביר את הרפורמה על אפם ועל חמתם של המפגינים בחוץ. גם השר לוין מחא לה כפיים.
ביום שלישי הגיע לוין עצמו למפגש פעילים בביתו של דורון אטיאס בחריש. לוין ניסה להסביר לנוכחים עד כמה הליכוד היה מתון והאופוזיציה קיצונית ולא מתפשרת. נניח, אבל זה לא מוביל לשום מקום. נתניהו מתקשה לעמוד בפרץ, אף אחד לא מוכן לוותר, משחק ההאשמות הזה רק ילך ויגבר, וכך גם הקרע בעם שאי אפשר כבר לאחות אותו.
