בשקט בשקט, בלי שדיברנו על זה יותר מדי, נספרו כבר לפחות חמישה נסיונות שיגור רקטות מאזור ג'נין לעבר יישובים ישראליים בגלבוע או בצפון השומרון. גורמי ביטחון הקפידו על צפירות הרגעה: דיברו על "משגר דמה" שעליו הורכב "צינור ברזל עם ראש קרטון שהכיל חומר פירוטכני בלבד", על "רקטה מאולתרת" ו"ניסיון של פעיל שאין מאחוריו ארגון", ודיווחו ש"השרידים נפלו בשטח A". אלוף במיל' הסביר בטלוויזיה שאין שום יסוד להשוואה לאיום הרקטי מרצועת עזה. בניגוד לציר ההברחות ממצרים, צה"ל יושב כיום בבקעת הירדן, והשליטה השב"כית באיו"ש טובה והרמטית לאין ערוך. פרשן צבאי בכיר ביקש ברדיו פרופורציות: "אף רקטה עדיין לא הגיעה לגלבוע ועדיין לא חצתה גדר. הם עוד לא שם, אז לא צריך להבהיל את עצמנו לדעת".
אין לי עניין להבהיל את עצמי לדעת, ובטח שלא את קוראי מקור ראשון, אבל ליתר ביטחון שמתי פעמיי לארכיון העיתונות בבית אריאלה התל־אביבי וחזרתי לשנת 2001, השנה שבה התחילו לעוף רקטות מרצועת עזה.
החברתיות
סנונית ראשונה
המרגמה הראשונה ששיגרו פלסטינים פגעה בבית משפחה בנצרים ב־30 בינואר 2001, שבוע בדיוק לפני הבחירות לראשות הממשלה שבהן התמודדו אריאל שרון ואהוד ברק. בידיעות אחרונות דווח בעמ' 7 כי "אלונה נחום ושני בניה הפעוטים שהו בבית שחטף פגיעה ישירה, אך לא נפגעו". ממש באותו יום ניסו המחבלים באזור עוד טריק חדש: חמור־תופת שהתפוצץ בצומת נצרים. רק בזכות ערנותו של סרן משה דנגור מגולני נמנע אסון. כתבי העיתון הסבירו שמדובר בהסלמה מכוונת בימים שעד הבחירות, במסגרת מה שהפלסטינים הגדירו "היערכותנו לאפשרות שאריאל שרון ייבחר לראש הממשלה".
ב"הארץ" הוסיפו ש"בודקים אם מדובר בפצצה תקנית או מאולתרת", ומיד עברו לספר ש"ברק בוחן אפשרות לפסגה עם ערפאת", לאחר שזה העניק ריאיון לערוץ 2 ובו "ריכך את התקפתו נגד ישראל". באותו יום הופיע ראש אמ"ן האלוף עמוס מלכא בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת והתריע ש"איראן רוצה בהשמדת ישראל". הוא תיאר כיצד טהרן מעבירה קטיושות לחיזבאללה כדי "לפגוע בריכוזי אוכלוסייה בלב שטח ישראל", אך לא העלה בדעתו, או לפחות על שפתיו, שום דבר על איום דומה מדרום.
"נצרים לאחר הפגז – ממשיכים בשגרה", דיווח מעריב. גם ראש הממשלה ברק המשיך בשגרה, ושעות אחרי הפגיעה הכריז בעצרת בחירות בירושלים ש"תוך שנתיים־שלוש נחזיר את הבנים מהשטחים, כפי שהוצאתי את צה"ל מלבנון". הוא לא הזכיר את הרקטה אפילו בציוץ.
מהרצועה בשנות ה־2000
אבל היו גם מי שהתריעו על הסכנה בזמן אמת. ראש אט"ל, אלוף אהרון זאבי־פרקש, המתיק סוד בטקס עם חיילי חיל החימוש: "יש לי משהו לגלות לכם. את פיגוע המרגמה בנצרים לפני יומיים, מי עשה? חיזבאללה, לא החמאס". הוא הוסיף תרחיש שנחשב מופרך באותם ימים: "אם לא תיפתר בעיית הברחות הנשק לרצועה, ייתכן שבעתיד תיאלץ ישראל להתמודד עם ירי קטיושות לעבר אשקלון".
פרשן ידיעות אחרונות אלכס פישמן כתב ש"ירי המרגמה אל נצרים הוא סנונית ראשונה, שעלולה לבשר על מלחמה… בתרגולות התסריטים דיברו על הפגזות מקלקיליה לכפר־סבא. אתמול זה החל להתממש". למחרת כתב ש"זה קצה של קרחון שכל ממשלות ישראל, מאז אמצע שנות ה־90, התעלמו ממנו או ניסו להצניע אותו". באותו עמוד הומחש ניסיון ההצנעה באמצעות הערכה מפי "גורמי הביטחון" שמדובר ב"פגז מאולתר שנורה ממרחק של חצי קילומטר".
ב"מעריב", הידיעה על הירי הארטילרי הראשון לעבר אזרחים בדרום נדחקה מטה בשל חשיפה מדינית של בן כספית שכבשה את הכותרת הראשית: "בטאבה נפתרו רוב הבעיות – אלה פרטי המתווה המשותף להסדר קבע: עיר פלשתינית בחלוצה; צה"ל בבקעה ל־6 שנים". כן, אותה בקעת הירדן שישיבת צה"ל בה היום מונעת מיו"ש להפוך לעזה 2.0. "הפליטים יחזרו רק למדינה פלסטינית ולחלוצה. ברק וערפאת אמורים לצאת בהצהרה משותפת בפגישתם בשבוע הבא, אם תתקיים. המטרה – הסכם ב־15 במארס". הסוף ידוע: כעבור שבוע ברק לא פגש את ערפאת, אלא את שרון, בטקס חילופי ראש הממשלה.
שני המועמדים העניקו ראיונות טרום־בחירות ארוכים ומפורטים בעיתונים השונים, אך העניין של רקטה לעבר יישוב ישראלי פשוט לא עלה בהם. הוא נראה פעוט למראיינים הבכירים, לראשי הממשלה בפוטנציה או ליועציהם. לא משהו ששייך ל"הסדר קבע".
מהרצועה בשנות ה־2000
"חוקי המשחק השתנו"
בחודשים פברואר־מרץ־אפריל 2001 דיווחו העיתונים מדי פעם על "מלחמת המרגמות" ברצועה, אך זה עדיין לא היה נושא שעניין את כלל הציבור. "צה"ל הצליח להרחיק את הלחימה מרוב הציבור הישראלי, שבחג הפסח הוטרד מפקקי התנועה בדרך לחנות איקאה יותר מאשר מירי המרגמות על היישובים ליד עזה", ציין אלוף בן. "גורם צבאי בכיר" הכה על חטא בידיעות אחרונות: "היה צורך להגיב בלי שום פרופורציה כדי להבהיר לפלסטינים שפצצות מרגמה הן בכלל מחוץ למשחק ומחוץ לכללים. ברגע שהפלסטינים למדו שהתגובה שלנו היא בפרופורציה לירי, הם הבינו שאנחנו מוכנים לשחק איתם בירי פצצות מרגמה".
ב־19 במרץ נורו לראשונה שתי פצצות מרגמה מעבר לקו הירוק ופגעו סמוך לקיבוץ נחל־עוז. חייל מילואים נפצע קל. שר הביטחון בנימין בן־אליעזר הבהיר ש"ישראל לא תוכל להשלים עם פעולות מסוג זה והיא שומרת לעצמה את הזכות להגן על אזרחיה וחייליה". גורם צבאי צוטט: "אנו רואים באירוע חציית קו אדום. ירי לתוך הקו הירוק לא יתקבל על ידינו". חבר הקיבוץ, בני סלע, הוסיף: "עד כה אפשר היה להגיד שהכל קורה בשטחים. עכשיו התירוץ הזה נגמר. אין ספק שחוקי המשחק השתנו".
ואכן, שלושה שבועות לאחר מכן, מתאם הפעולות בשטחים האלוף יעקב אור כבר אמר מפורשות כי "ירי המרגמות מסתמן כעת כבעיה האקוטית ביותר". העיתונאי עוזי בנזימן כתב ש"חודש לאחר כינון הממשלה, חשופים עתה יישובים בנגב לירי מרגמות, ולא ירחק היום וחזון הבלהות של נפילת פגזים על אשקלון יתגשם". ראש הממשלה כינס דיון חירום והעיתונים סיפרו על מתיחות רבה בפגישה. "הדרג המדיני גילה קוצר רוח למשמע הסברי הדרג הצבאי", סיכם בנזימן. "המסר היה, תפסיקו את ירי המרגמות מעזה במקום להעמיס עלינו סקירות מלומדות".
"היה צורך להגיב בלי פרופורציה כדי להבהיר לפלסטינים שפצצות מרגמה הן מחוץ לכללים", הכה על חטא גורם צבאי בכיר בשנת 2001
ב־13 באפריל דיווח הארץ ש"לוחמים ביחידות שדה מתארגנים בקריאה לסרבנות מילואים". כותרת אחרת סיפרה על יוזמה של שר המשפטים שטרית: "פיצול תפקיד היועץ המשפטי". אבל השוס האמיתי נשמר לכותרת הראשית: "צה"ל: ערפאת הנחה את מנגנוני הביטחון להגביל ירי המרגמות ברצועה". זה כבר גיים צ'יינג'ר.
"על פי ידיעות שהגיעו לצה"ל", כתב עמוס הראל, "גם ערפאת חשש מאובדן שליטה במצב על רקע 'מלחמת המרגמות' ברצועה, ולכן נענה ללחץ שהפעילו הממשל האמריקאי וראש הממשלה שרון" בפסגה ביטחונית שהתקיימה בהרצליה. ישראל הבטיחה בתמורה הקלות והפסקת פעילות בשטחי A. בהמשך הידיעה הודה הראל ש"שלשום בערב אכן נתקלה הנחיית היו"ר בקשיי אכיפה, כש־6 פצצות מרגמה נורו לעבר ניסנית, מחסום ארז וכפר־דרום". יומיים לאחר מכן, ב־15 באפריל, ראש הממשלה היה אופטימי: "שרון משוכנע: ערפאת מחפש סולם לרדת מהעץ. הוא מבין שלא יצליח לסחוט ויתורים מדיניים דרך קני המרגמות והרובים". כבר באותו ערב שוגרו 4־5 מרגמות לעבר נצר־חזני וקטיף.
למחרת הפגינו כ־150 מתושבי גוש קטיף בשערי חוות־שקמים, מעון ראש הממשלה, תחת הכותרת "לא נתרגל לשגרת מלחמה". שרון, למרבה האירוניה, "התעלם מהם בדרכו לאשקלון". מרגיעינו בעיתונים לא אמרו נואש: "למרות ירי המרגמות, בסך הכל הורגשה אתמול בשטחים לראשונה ירידה מסוימת בעוצמת תקריות האש", כתבו ברחוב שוקן. צה"ל היה מעט זהיר יותר: "מוקדם לקבוע אם יש ירידה באלימות". בארבע אחר הצהריים, 16 באפריל 2001, שוגר המטח הראשון לשדרות.
"שדרות לא תהיה גוש קטיף"
שלא כמו השיגור לנצרים, המטח הראשון על שדרות היה אירוע ציבורי רועש. "המרגמות הגיעו לשדרות", זעקה הכותרת בידיעות; המילה "קסאם" הפציעה לחיינו רק לקראת 2002. "חמש פצצות מרגמה על העיר הדרומית", דיווח מעריב, "הסלמה בכל החזיתות". הגרפיקאים בעיתון של המדינה ציירו את מפת השיגורים, עם כמה עובדות על העיירה הבלתי־מוכרת ("עלתה לכותרות בעיקר בשל ייצור המוני של להקות רוק"), מדור "שאלות ותשובות" כמיטב המסורת ("האם אשקלון ואשדוד הן הבאות בתור?"), וכמובן – הטלפון לכל סלב מקומי. "פצצות מרגמה? אצלנו?!" התפלאה הדוגמנית מירי בוהדנה.
"שדרות היא עיר שקטה שאינה מורגלת במלחמה", סח ששון שרה, מותיקי העיירה, כשברקע ילדים בדרך לבית הספר עם ערכות־מגן מפני האיום העיראקי. "יהיה חבל מאוד אם ממשלת ישראל תצפה מאיתנו שנתרגל". ולמרות קשיי המיגון, ראש העיר אלי מויאל הבהיר: "לא נתחבא במקלטים, שדרות זה לא גוש קטיף". התבטאות שעוררה מחאה מצד תושבי הגוש.
גם פה לא חסרו מרגיעים שחזרו על השורש אלתו"ר. בפיקוד הדרום הסבירו שחוות־שקמים, השוכנת 3־4 קילומטרים מהעיר, איננה בטווח 1,300 המטרים. "המרגמות הפלשתיניות המאולתרות אינן יכולות להגיע אליה". מפקד המחוז במשטרה יצחק אהרונוביץ' העריך שמדובר במרגמות בקוטר 82 מ"מ, כך שחוץ מהשכונה שנפגעה, שאר העיר שדרות נמצאת מחוץ לטווח. "יש משהו פרובוקטיבי עד כדי טמטום בירי המרגמות מרצועת עזה לעבר ישראל", קבע נחרצות בעל טור בידיעות. "האם מישהו ברשות הפלסטינית טיפש עד כדי כך שהוא מאמין כי נפילת כמה פגזים מאולתרים בפאתי שדרות תגרום לממשלת ישראל לרכך את עמדותיה המדיניות?"
גם אחרי שהוברר שערפאת הוא שנתן את ההוראה לשיגור, ואחרי ששב"כ קבע כי הביטחון המסכל הוא ארגון טרור, כותבי הארץ האריכו להסביר שהמטח היה רק הפגנה. "השימוש במרגמות מבטא ייאוש בתוך ייאוש", כתב אמיר אורן. "הפגזת שדרות מלמדת שערפאת נואש כל כך עד שחזר בו גם מהוראתו הקודמת". זאב שיף טען ש"הרשות מבקשת לדחוף את ישראל לתגובות נגד חסרות פרופורציה", עמוס הראל העריך כי "ייתכן שההפגזה נועדה ליצור רעש תקשורתי", וגדעון לוי, כמובן, ביקש "לשאול ביושר, אם גם ירי המרגמות של הפלשתינים הוא מעשה של הגנה עצמית מפני הכיבוש שאין לו סוף".
מנגד, ראש הממשלה שרון ושר הביטחון בן־אליעזר היו נחושים לגבות מחיר יקר מערפאת: "המצב הולך להחרפה ואולי להידרדרות אזורית כוללת", אמר שר הביטחון וביקש גיוס מילואים. השר וילנאי הכריז ש"שדרות לא תהפוך לחזית", ואפילו יוסי שריד, ראש האופוזיציה, הסכים ש"הפגזת שדרות היא התפתחות חמורה מאין כמותה". אלכס פישמן כתב ש"ייתכן שבמסגרת הברחות נשק קיבלו הפלסטינים מרגמות שמגיעות לטווח גדול יותר ולערים נוספות", ואלוף במיל' אורן שחור פרסם במעריב טור תחת הכותרת "היום שדרות – מחר אשקלון", וטען שרק "פעילות צבאית מאסיבית ונחושה נגד יעדים ביטחוניים וכלכליים של הרשות הפלסטינית בשטח A (כולל שהייה בשטח, אם יש צורך בכך) תגרום בסופו של עניין לרשות הפלסטינית למצמץ ולחפש דרך לרדת מעץ האלימות".
זה בדיוק מה ששרון ניסה לעשות. בלשכתו צלצלו לאמריקנים ואמרו שהירי לשדרות הוא "חציית כל הקווים האדומים", ואז הוא הנחה את צה"ל לצאת למבצע "ימים לוהטים", הגדול ביותר בשטחי A מאז תחילת האינתיפאדה. במסגרתו בותרה הרצועה לשלושה חלקים במטרה מוצהרת של "ביעור המרגמות" ו"הרחקת טווח הרקטות". זה הסתיים בפארסה. לחץ אמריקני כבד הוביל את שרון לקפל את הכוחות תוך פחות מ־24 שעות, רגע אחרי שמפקד הגזרה יאיר נוה הודיע קבל עם וטלוויזיה שצה"ל בשטח ל"ימים, שבועות ואף חודשים – אם יידרש". על הדרך ספגה ישראל גינויים מארה"ב, האיחוד האירופי, האו"ם ומצרים על "הפעלת כוח בלתי פרופורציונלית".
ביום שאחרי הכישלון טענו בצה"ל, כך לפי ידיעות, ש"הפעולה היתה יעילה, הכנסנו את הפלשתינים להלם". בן־אליעזר אמר לראש עיריית שדרות שאין לו מה להיות מוטרד, ו"קצין בכיר" תדרך במעריב: "אנחנו מתחילים להבין היכן פחות או יותר נמצא המפעל לייצור מרגמות ברצועת עזה. נשמיד אותו". אלכס פישמן הביע את חששו משקיעה "בבוץ העזתי", וקבע שהודות לאמריקנים "יצאנו בזמן". בלשכת ראש הממשלה ידעו לספר שבתמורה לנסיגה הבטיח ערפאת לאמריקנים: "אפעל אישית למנוע ירי מרגמות".
באותו יום שוגרו 13 רקטות מהשטח שצה"ל פינה, בין השאר על בית־ספר בנווה־דקלים ועל קיבוץ ניר־עם הסמוך לשדרות. הנשיא בוש מיהר לטלפן לשרון, ביקש למנוע הסלמה והבטיח: "נעשה הכול לסייע לכם לייצב את המצב". בכירים בצה"ל הודו שהמבצע נכשל.
"אשקלון לא תהפוך לקו חזית"
בהמשך אותה שנה הוצג לראשונה פיתוח רקטת "קסאם 1" והוסבר שהיא מיוצרת מ"סוכר, דשן, ותמרורים חלולים". ב־2003 הצהיר שרון ש"אשקלון לא תהפוך לקו חזית, בנושא הזה לא יהיו שום ויתורים". כשהמפגינים נגד ההתנתקות קראו "היכונו לביאת הקסאם", לגלג ח"כ מאיר שטרית: "יש טענה שיהיה איום על יישובים בנגב, עוד לא שמעתי טענה מגוחכת כזאת". ח"כ רן כהן ממרצ הסביר שאדרבה, "אם לא נצא מרצועת עזה, בתוך שנתיים יגיע טווח הטילים לאשקלון", ואילו עו"ד דב ויסגלס, יועצו של שרון, אמר חודש לפני ביצוע ההתנתקות שהרקטות הן "חפצים מעופפים שאינם מהווים איום לאומי". מאז הקסאם הפך לגראד, שהפך לפאג'ר, והטווח התרחב לרוב אזרחי המדינה.
ביהודה ושומרון, לעומת זאת, דיכאה מערכת הביטחון בהצלחה ובאגרסיביות כל ניסיון להעתיק מהעזתים. דו"ח של חטיבת המחקר באמ"ן אחרי מבצע חומת מגן ב־2002 קבע כי "הפגיעה המשמעותית ביותר הייתה בתשתית החמאס לייצור רקטות קסאם, בזכות חשיפת כמות גדולה של מנועים וחלקים לרקטות, וחיסול שני פעילים שהיו מוקדי ידע מרכזיים והובילו את פיתוח האמל"ח".
שני עשורים לאחר מכן, הסאונד בראיונות של רבש"צי הגלבוע מתחיל להישמע מוכר: "אין לנו מיגוניות, רק מקלטים שנבנו לפני עשרות שנים. לא נהיה עוטף עזה 2". בחודש מאי חשף ראש השב"כ את מאמצי הג'יהאד העזתי לייצא את הטכנולוגיה הרקטית לג'נין, והדגיש: "אנחנו רואים בזה תקדים מסוכן, אין לנו כוונה להפוך את עפולה או שקד ליעד תלול מסלול". השבוע דווח על סיכול הברחה "חריגה ומסווגת" מגבול ירדן סמוך לקיבוץ אשדות־יעקב, ובערוץ 13 פורסם ש"גורמי ביטחון ישראלים העבירו מסר לאמריקנים כי הם מצפים ללחץ על הרשות הפלסטינית לפעול נגד הטרור בצפון השומרון", והבהירו: "אם הרשות לא תפעל – ישראל תעשה זאת בעצמה".
אם יש משהו שניתן ללמוד מנבירה בעיתונים ישנים הוא שפעמים רבות בזמן שכולם עוסקים בלהט בעניינים חולפים, המהפכות האמיתיות מתרחשות דווקא מתחת לרדאר. במערכת הביטחון מבטיחים ש"בעיות הסאונד" האלה נלקחות ברצינות רבה. בציבור היא פחות נוכחת. נשאר רק לקוות שבעוד 20 שנה הטור הזה יעלה אבק של חוסר רלוונטיות באיזה ארכיון עיתונות נשכח.
