עד כה לא התקבל אישוש רשמי להשערה שלפיה דוד בן־גוריון ומנחם בגין מתהפכים בקברם כשהם רואים מה קורה פה השנה. חברה קדישא נמנעת מלדווח על תופעות שכאלו, מטעמי צנעת הפרט וחיסיון מקצועי. אבל אם יש גן עדן, קל לדמיין אותם מודאגים נורא. שני האישים המנוחים שמורשתם מככבת תכופות בוויכוחים על הרפורמה המשפטית, ישמחו מן הסתם לחוות דעה על השתלשלות האירועים שבגללה הגענו הלום, ועל מה שצריך לעשות עכשיו, אם בכלל.
בוקר אחד הם נפגשים באחד ממשעולי הגן, ומתעניינים זה בשלומו של זה כמנהג יריבים פוליטיים שלמדו להתפייס בערוב ימיהם. כל אחד משיב שאישית הוא בסדר, כמובן, אבל ישראל במצב נורא. איש לא מנסה להתנחם בקלישאה שכבר היו פה זמנים קשים יותר. הזיכרון שלי עדיין מצוין, מצהיר בן־גוריון, אף פעם לא היה דבר כזה.
זיכרוני אף הוא בכי טוב, מהנהן בגין, הצדק עם אדוני.
בן־גוריון מוחל על כבודו: לא, לא צריך פה אדוני או גוף שלישי, פשוט בן־גוריון.
בגין: מר בן־גוריון.
בן־גוריון: אם אפשר, גם בלי מר, רק לא בראשי תיבות, בי"ת־גימ"ל. מישהו אחר השתלט עליהן בינתיים.
בגין: כן, שמעתי עליו, שמעתי רבות, איך אפשר שלא לשמוע. אם לומר זאת בעדינות הוא לא נמנה עם תלמידי ז'בוטינסקי או אפילו ברל כצנלסון.
בן־גוריון: אולי תלמיד הרב קוק?
בגין: לא, תלמיד של רב אחר, והיום שר בישראל.
בגין: "כל אחד מאיתנו כתב ואמר בחייו המון דברים, שאפשר לפרש היום לכאן ולכאן גם בוויכוח על הרפורמה". בן־גוריון: "אבל העקרונות נשארו עקרונות. גם אחרי שנים רבות הם מתנשאים מעל הררי המילים"
בן־גוריון: צריך להודות שגם בזמני ובזמנך לא כל השרים היו כליל השלמות. שר המשטרה שלך הדיח מפכ"ל שהעז לחקור חשד לשחיתויות במשרד, ואתה שתקת.
בגין: ד"ר בורג.
בן־גוריון: שר אחר כבש חצי לבנון אף שהממשלה אישרה לכבוש רק רבע. והיו לך עוד כמה שרים מוזרים, למשל זה שתכנן להאיר כל רמת גן באמצעות פנס בודד.
בגין: ואצלך היה סגן מפכ"ל לא הכי צדיק, שבמקרה היה בנו של ראש הממשלה. שר הביטחון בממשלתך הרביעית סיבך את ישראל ואותך בפרשה נוראה במצרים.
בן־גוריון: נו, טוב, לא נתחיל להתקוטט שוב.
בגין: לא, לא נתחיל שוב, חלילה. רק לא מלחמת אחים. אבל אפשר לשאול משהו בנימוס?
בן־גוריון: בוודאי, מר בגין.
בגין: האם כשאדוני רואה מה קורה עכשיו בארץ כשאין חוקה, הוא לא מתחרט שלא חוקקנו אותה כבר בארבעים ותשע?! הלא הפצרתי אז בממשלה להתקין חוקה, אך אתה מיאנת. טענת שזה מוקדם מדי. עכשיו אני חושש שמאוחר מדי. הבית השלישי ממש בסכנה. מריחים עד כאן את עשן הלהבות.
בן־גוריון: גם אני מריח. כל ימי חיי התרעתי שאסור לקבל המדינה כדבר מובן מאליו. רשימת הסכנות האורבות לה מבית ומבחוץ ארוכה פי כמה ממגילת העצמאות שלי.
בגין: יפה שאתה מדבר על המגילה שלך, רק שלך. לא טרחת להחתים אותי עליה או לפחות לשלוח טיוטה לפני הפרסום, והיום היא מתוארת בהפגנות בקפלן כעניין שבקונצנזוס, הלכה למשה מסיני ולבן־גוריון משדה בוקר. אילו הייתה לנו חוקה, יכולנו לחסוך לפחות את הסכנות מבית. מדוע כה התנגדת?
בן־גוריון: בין השאר בגלל מה שקורה עכשיו. אומה כה שסועה אינה יכולה להתאחד חיש קל סביב חזון מכונן אחד. זה לוקח מאה שנה לפחות או אפילו מאתיים. לפי מיטב ידיעתי, גם אתה לא חוקקת חוקה אחרי שעלית לשלטון בשבעים ושבע.
בגין: היו עוד כמה דברים שתכננתי לעשות כראש ממשלה, ולא עלה בידי. מנגד ביצרתי את מערכת המשפט. מעמד השופטים ומעמד היועצים המשפטיים נסק מעלה־מעלה בחיי.
בן־גוריון: פעם אמרת משפט יפה לכאורה – יש שופטים בירושלים.
בגין: תודה, אבל למה רק לכאורה?
בן־גוריון: כי אמרת זה אחרי שניצחת פעם בבג"ץ, לא כשהפסדת.
בגין: אמת ויציב, אך אחרי חודשים אחדים ידעתי לקבל פסיקה שחרתה לי מאוד בקשר לאלון מורה. כמה שרים המליצו לי לצפצף על השופטים, אולם לא עלתה כזאת על דעתי.
בן־גוריון: על דעתי דווקא עלה. ב־1951 בג"ץ ציווה עליי לנמק מדוע לא יורשו ערביי איקרית שבגליל לשוב לבתים שמהם גורשו במלחמת העצמאות. בפיקוד הצפון מיהרו לפוצץ בתי הכפר, וכשהתנהל אחר כך דיון סוער בכנסת עליתי לדוכן, הצהרתי ש"הדבר לא נעשה בפקודתי", והבטחתי בירור. הוא נמשך עד היום.
בגין: כלומר, לא כיבדת את פסיקת השופטים!
בן־גוריון: כיבדתי יותר את ביטחון ישראל, אשר נמצא בעיניי מעל לכל הערכים האחרים, אך גם לא הבאתי עד הדברים עד משבר, כמו שעושה הממשלה עכשיו. אצלנו, המפא"יניקים, היו שיטות אחרות לניהול ענייני המדינה. עשינו מהפכות עצומות בלי לפטפט יומם ולילה. נדמה לי שגם בממשלות שלכם דיברו פחות. כשאני פותח פה רדיו ושומע מיניסטרים מסוימים או חברות כנסת אחדות נדמה לי לפעמים שאנחנו בגיהינום, לא בגן עדן.
בגין (בקול חרישי כמעט, על סף מלמול): הגיהינום האמיתי עכשיו הוא למטה, לא פה.
בן־גוריון: נכון, נכון, למטה. בחדשות נמסר שיש מרד של ממש בצבא. אולי יותר גרוע ממה שהיה בזמני לפני שפירקתי הפלמ"ח.
בגין: במטה הכללי לא אומרים מרד או סרבנות, אומרים הפסקת התנדבות.
בן־גוריון: זה מרד, נקודה.
בגין: ומה עושים.
בן־גוריון (נחרץ כבימי עלומיו): במרד כמו במרד. אולי מפרקים שוב הפלמ"ח. פעם כתבתי לרמטכ"ל משה דיין: "העם ונציגיו מן ההכרח שיהיו בטוחים בהחלט כי הצבא הוא זרוע הביצוע של המדינה ולא מכוון מדיניותה. מדיניות ישראל נקבעת על ידי הממשלה והכנסת, ורק על ידיהן".
בגין: טוב, כל אחד מאיתנו כתב ואמר בחייו המון דברים, שאפשר לפרש היום לכאן ולכאן גם בעניין הרפורמה.
בן־גוריון: אבל העקרונות נשארו עקרונות. גם אחרי שנים רבות הם מתנשאים מעל הררי המילים.
בגין: אומנם כן. מי שיחפש בארכיונים ימצא מאמר שוצף שלי נגד שופט בבית המשפט העליון. הכותרת שנתתי לו הייתה "אשר שופט יחטא". פרסמתי אותו אחרי שכבוד השופט חיים כהן השווה בין ההשקפה האורתודוקסית בשאלת מיהו יהודי לתורה הגזעית של הנאצים, יימח שמם. בין השאר חיוויתי את דעתי ש"מדובר הוא לא בשופט שהוציא לפי הכרתו דין צדק, אלא באדם אשר על אף היותו שופט, יצא לבייש את עמו".
בן־גוריון: עכשיו אני נזכר. בכך כפרת בעצם בעילת הסבירות. קבעת שדעתו של שופט בענייני דיומא לא רק שאינה עדיפה על דעתו של סתם אדם, לפעמים היא נחותה ממנה.
בגין: בבקשה, מר בן־גוריון, אנא אל תסבך אותי בענייני סוב־יודיצה. נחכה בסבלנות ובהכנעה עד שהשופטים יכריעו מה שיכריעו בעתירות שהוגשו נגד החוק החדש.
בן־גוריון: נגד החוק? אני חסיד גדול של שלטון החוק, אבל ביטול חוקים הוא שלטון של משהו אחר לגמרי. זו עוד סיבה שבגללה לא ששתי בשעתי לחוקק חוקה. לא רציתי לתת לשופטים לפסול חוק שהעם חפץ בו.
בגין: באמריקה יש חוקה ולשופטים יש כוח לפסול.
בן־גוריון: מר בגין, עכשיו התפרצת לדלת פתוחה. עוד בישיבת ועדת החוקה ב־17 ביולי 1949 הבהרתי שאני שולל פסילת חוקים גם אם יש חוקה. "אמריקה היא מדינה גדולה ועשירה, בעלת יכולת גדולה", פתחתי ואמרתי, "לא אכפת לה איזה אבסורדים יהיו בתוכה, בכל זאת הארץ מתקיימת. אך בארץ כמו שלנו, תארו לעצמכם שהעם רוצה משהו, ובאים שבעה אנשים המוכתרים בתואר של שופטים ויבטלו חוק אשר העם רוצה בו. אני חושב שמתן סמכות כזאת לשופטים הוא דבר ריאקציונרי. הציבור לא ישלים עם זה".
בגין (מהורהר): השאלה איזה ציבור. ישראל הראשונה או השנייה?
בן־גוריון (לא מרוכז): אגב, גם אינני מחבב חוקי יסוד, שבעבר קראתי להם באירוניה חוקים מיוחסים. לו היו לנו חוקים כאלה עם קום המדינה, ספק אם יכולנו לקלוט גל העלייה הגדול מארצות ערב או לעשות כל מיני דברים חשובים אחרים. בג"ץ היה מאשר לשכן באוהלים מאות אלפי עולים? לייבש אגם החולה עם כל המומחים האקולוגיים שיש היום?
בגין: הבג"ץ שלך היה מאשר כמעט כל דבר. אתה שלטת שלטון ללא עוררין במינוי השופטים. כמעט כל השופטים העליונים באו מחוגי אנ"ש, אנשי שלומך. היועץ המשפטי בתקופתך הכין אחרי הכרזת המדינה סקירה שמית של כל המועמדים האפשריים לשיפוט, וליד אחד מהם כתב: "היה פעם רוויזיוניסט". מועמד אחר הוכרח להפקיד בידי היועץ הצהרת הכחשה משפילה על שמועת היותו איש בית"ר. גם אוהדי מפ"ם נפסלו אצלך למשרות שיפוט.
בן־גוריון: להזכירך, אני בכלל רציתי שיהיה פה חבר מושבעים. באחד הספרים הרבים שנכתבו עליי יש ציטטה מעניינת שלי בנדון: "כתלמיד למשפטים אני יודע שיש יוריסטים המסוגלים לעקם כל כתוב ולהמציא סברות מפולפלות ופירושים מבלבלים. לכן בכל עם מתוקן יושבים למשפט לא שופטים פרופסיונליים, אלא אנשים מהרחוב".
בגין: עם כל הכבוד, אני מציע שאדוני לא יחזור היום פומבית על מילים כאלו, מפני שהתקשורת המודרנית לא תחוס אפילו על אדוני. אם בכל זאת תחזור עליהן, גברת ברסלר תחסום לצמיתות את נתב"ג שלך, ואת כביש בגין שלי. אני, מצידי, אמשיך להצר על כך שאין לנו חוקה ואין בית משפט שמוסמך רשמית לבטל חוקים במידת הצורך. עליונותו של בית הדין הגבוה לצדק היא קו ההגנה האחרון של האדם הפשוט מפני שרירות לבה של הרשות המבצעת.
בן־גוריון: נו, נו. האם גם היית מסכים שבית המשפט או היועצת המשפטית יוציאו אותך לנבצרות כאוות נפשם?
בגין: אחרי שש שנות כהונה הגעתי בכוחות עצמי למסקנה שאיני יכול עוד.
בן־גוריון: גם אני הגעתי בסוף לבדי למסקנה דומה, אבל אלה היו זמנים אחרים. מנהיגי ימינו מתעקשים להמשיך גם כשאי אפשר.
בגין: עד מאה ועשרים, חוששני.
בן־גוריון: מי יודע עד מתי?!
