יש רגעים מיוחדים שרק חנן בן ארי מסוגל ליצור

היה רגע בהופעה של חנן בן ארי בו הוא שאל את הקהל מי הגיע בפעם הראשונה. הרמתי את היד בבושה. בכל זאת, מדובר בעיני ביוצר הגדול ביותר של הדור הנוכחי, ואיכשהו, למרות שכולם מסביבי מדברים כבר שנים על ההופעות של חנן בן ארי, עדיין לא יצא לי. אחר כך הוא שאל בשביל מי זו ההופעה השנייה או השלישית או הרביעית, ואני מוכן להישבע שאלפים הרימו ידיים. הרגשתי מובך, כאילו במשך שנים יש פה מסיבה שאני בדיוק הקהל שלה, ולא הוזמנתי אליה. או יותר נכון, לא הזמנתי את עצמי.

חנן בן ארי הוא לא זמר, הוא לא כותב, הוא לא מלחין. חנן בן ארי הוא תרופה. זה כל כך קיטשי, שאני נגעל מעצמי מהמשפט האחרון. אבל הוא באמת כזה. אני עוד זוכר אותי יושב במשרד הפרסום בו עבדתי לפני לא מעט שנים, ונתקל בפוסט בפייסבוק, נו הרשת ההיא שאהבנו פעם, בו שותף פרויקט הדסטארט של בחור צעיר שחולם להוציא אלבום. אין לי מושג למה, אבל נדלקתי על הבחור ותרמתי קצת. מה שהיה די הרבה, כי הרווחתי אז ממש קצת.

חנן בן ארי הוא בעיני הכותב הכי לא קלישאתי שיש, ולצערי הטור עליו הולך להיות קלישאתי בטירוף. כי כשמסתכלים על הקהל שמגיע להופעות שלו, זה נראה כאילו לקחו את כל המחנות בארץ, הפוליטיים, העדתיים, המגדריים והדתיים וחילקו להם כרטיסים שווה בשווה. כולם שם, כאילו יש פיסת אדמה שאפשר במשך שעתיים לא לריב בה, וכולם מתנפלים על הזכות לחוות את זה. הסימן הכי טוב למגוון האנושי שחנן בן ארי מצליח לגעת בו,  הוא העובדה שניגשו אלי מלא אנשים שאמרו שהם מתים עלי, אבל מהצד קלטתי לא מעט אנשים שמביטים בי במבטים רושפים. ככה נראית אחדות ישראל.

חנן שופך הכול ומארגן לך בופה של בנאדם, שלפעמים נדמה שמקנא מאוד בעולמות שהוא לא שייך אליהם

כבר שבועיים, מאז שד“ר זמרי ארגנה לנו כרטיסים, שאני מקשיב לאלבום השלישי (לא כולל הלייב, נודניקים). כן אני מאלה שמגיעים להופעות מוכנים ולומדים אליהן כמו לפני מבחן. וכשאתה מקשיב לאלבום של חנן זה מרגיש כאילו עברת לגור אתו. הוא שופך עליך את כל מה שעבר עליו מאז האלבום הקודם, ועוטף את זה בכישרון ובמילים שגורמות לך לכעוס שלא כתבו אותן קודם. במקרה של האלבום הזה אתה גם אשכרה כועס על עצמך, שלא היית שם בשבילו בתקופה המבולבלת הזאת שנדמה שהוא עבר – ואז אתה נזכר שאתה לא מכיר אותו וזה היה ממש מוזר אם היית מתקשר פתאום לשאול מה שלומו. אבל הוא שופך הכול ומארגן לך בופה של בנאדם, שלפעמים נדמה שמקנא מאוד בעולמות שהוא לא שייך אליהם, ולפעמים נדמה שאין שלם ממנו בעולם בו הוא נמצא.

כמו מארח בדואי

בכניסה להופעה מחלקים צמידים שחורים. בהתחלה לא הבנתי מה הקטע, אבל עכשיו כשאני שבועיים אחרי, ועדיין עם הצמיד על היד, אני מבין שזו הדרך של חנן להגיד לך שאתה עומד להיכנס להופעה שתרצה שתישאר אתך הרבה אחרי. ומההתחלה הוא לא מחרטט. המופע נפתח עם הלהיט “עטלף עיוור“, השיר שהוא אולי הכי כואב ומבולבל, כאילו רוצה להגיד לך “שמע, עברו עלי שנתיים קשות“.

אני מסתכל עליו מתחיל להפציץ את ההמנונים שלו, מ“חולם כמו יוסף“ דרך “אמן על הילדים“ ו“החיים שלנו תותים“, ומתלבט אם הוא שחקן ממש טוב או שבאמת בכל רגע הוא לא מאמין שהוא שם, על הבמה הזאת, מול 7,500 איש שמתחלפים (או שלא) יום אחרי יום במשך כמעט עשרה ימים. הוא מבצע את “אימא אם הייתי יכול“ ומצלמת הקהל עוברת על אנשים שבוכים כשהם שרים את השורה “עוד נשוב לשם“, ומשם הוא עובר לשיר השנה 2023 (אם הוא לא נבחר זה פשע) “חוץ מכדורגל“. אני חולה על טקסטים, אוהב שיודעים לסדר מילים ואין עוד בן אדם שיכול לכתוב גם את “הבל הבלים הכול הבל, חוץ מכדורגל“, וגם את “בשבת מרגיש כמו בעל שם טוב, במוצ“ש כמו שבתאי צבי“. כמו מארח בדואי הוא עוצר כל שני שירים לדבר ולשאול אם כולם בסדר ומישהו צריך משהו, ואני מסתכל על הלחלוחית בעיניים של שירן כשהוא שר על סבא חנניה שמזכיר לה את סבא פאפא שלה שנפטר לא מזמן.

אתה באמת יכול להבין מי זה חנן בן ארי בקטע בו הוא מציג את הלהקה שלו. הייתי בהופעות וראיתי מספיק זמרים מפרגנים לנגנים שלהם, תמיד הם אומרים את השם בהתלהבות, הנגן מביא קטע נגינה מרשים, ועוברים הלאה. אצלו זה לא ככה, הוא מתעכב על כל אחד, מספר עליו משהו שלא ידענו, נותן כבוד, מהלב. כי מגיע.

בסוף, אחרי שהוא מבצע את “יש כאן יותר מזה“, יחד עם כל הכנופיה שיושבת אתו במרכז הבמה הוא אומר לקהל תודה ומבקש מכל הלב להתכונן לזה שהולכים להיות פקקים רציניים ביציאה ושניקח אותם בסבבה. פתאום אני קולט שעברו שעתיים ונגמרה ההופעה ושני דברים לא היו בה, את הביצוע ל“הינדיק“ האהוב עלי כל כך, ופוליטיקה. לא השיר, הפוליטיקה. הוא מדבר על המצב ועל ריבים וכעסים אבל לא נותן לאף אחד בקהל, ויש בקהל תומכי ומתנגדי אני מניח, להרגיש שעבדו עליו ולקחו אותו לסיבוב שהוא לא רצה לצאת אליו.

חצי שעה לתוך הפקק ביציאה מגני התערוכה, אני קולט שזה הפקק הכי שקט שהייתי בו. אף אחד לא צופר, מן תחושת רוגע כזאת של אנשים שנמצאים כרגע במקום טוב. כזה שחנן בן ארי, הוא אחד היחידים שיכולים לסדר לנו.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il