תכננתי ואני עדיין מתכננת להתעלם מההצעה המגונה הזו שפתאום קופצת כמעט מכל פוסט, ומספרת לכולם שהדבר הנכון לעשות כרגע הוא “להיפרד”.
זה אמנם התחיל מבחינתי בתור עניין מצחיק, רעיון שחברים רבים שלי העלו גיחוך בכל פעם שהוזכר. ואולי, זה עוד יחזור מתישהו להצחיק אותי. אבל בינתיים ככל שאני נכנסת לשם, ככל שאני מעמיקה בעניין, אני מבינה שלא מדובר בהטרלה צינית מתוחכמת ולא בכמה משועממים שכנראה עוד לא ממש יצאו מהבידוד האחרון לקורונה, אלא בבני אדם רציניים. חלקם אקדמאים, אפילו פרופסורים, שממש מדברים על זה ומאלצים לא מעט אחרים לדבר על זה איתם – כאילו מדובר בהברקה שתוביל לפתרון המשבר הנוכחי כבמטה קסם.
ולכן בגלגול עיניים וצליל אנחה רם ומופגן, אני דוחה מעט את ההתעלמות המתמשכת שלי מתנועת ההפרדות הזו, כדי לשכנע את כל מי שקורא את הטור הזה למה כדאי לו, מיד אחרי הקריאה כאן, לעשות ממש כמוני ולהתנהג כאילו זה מעולם לא קרה. כאילו תנועת ההפרדות שמונה כיום כמה עשרות אלפי עוקבים בקבוצה בפייסבוק, מעולם לא הוקמה.
נתחיל בשאלה. מה בער לכם, אנשי התנועה היקרים להקים אותה דווקא עכשיו? כלומר, עם כל הכבוד לוויכוח הנוכח והרועש כבר חצי שנה (ויש כבוד, יותר מדי כבוד אפילו) זו לא הפעם הראשונה בה צפים ועולים פערים בין צד אחד לבין אחר. לא פעם ראשונה בה הקרע ביננו מעמיק ומורגש מכל עבר. אז למה לא קמה תנועה כזו כבר בימי קום המדינה, בין הרוויזיוניסטים לבין הסוציאליסטים? או אפילו רחוק יותר בהיסטוריה, כשעוד הלכנו במדבר והתווכחנו על מי קיבל יותר מן משמיים?
“האם לא הגיע הזמן שנבין כי מחלוקת וויכוחים הם לא באג במערכת האנושית אלא אפליקציה מתוכנתת היטב שמטרתה לשכלל ולפתח אותנו?”
אולי גם אז הפערים אמנם כבר היו מפחידים כל כך, ובכל זאת האופציה להפרדות הייתה נשמעת מגוחכת יותר מהרעיונות והדעות של הצד השני?
וגם, הייתי רוצה להבין, מדוע בעצם להיפרד לשני עמים ולא לשלושה או ארבעה? עם אחד ללא חרדים, עם אחד ללא נשים, עם אחד ללא חילונים ועם אחד שלא מבין מה הבעיה בגפילטע פיש טבול באריסה עם קינוח בקלאווה על מצע רפרפת סלק?
טרנספר כפוי
אני מניחה שאני לא היחידה שנתקלת מדי פעם בפוסטים או מאמרים בכלי התקשורת השונים אודות רעיון ההיפרדות, והתייחסות אליו כאל הפתרון היחיד שנותר לנו כאן.
אני מודה, זה מפעיל אותי יותר משהייתי רוצה, יותר משצריך והלוואי שהייתי מסוגלת באמת פשוט להתעלם ולהמשיך הלאה. ממש כאילו לא קראתי את אותם רעיונות מתגבשים והולכים שבין אם נרצה ובין אם לא, מכניסים בסופו של דבר רעל רב בכל השיח המתרחש מסביב.
ואני חושדת שזו הייתה כוונת המקימים. לייאש, להכאיב לנו באיבר הכי רגיש שעוד פועם בנו, התקווה.
יש לי תחושה רעה מאוד בכל פעם בה אני רואה את מספר החברים בקבוצה גדל, ובעיקר את כמות הקוראים הנלהבים והמגיבים בכל פוסט ופוסט.
התנועה הזו, בואו נאמר את האמת – לא נועדה להיפרד מאף אחד, אלא מגיעה באופן לגמרי חד צדדי מקבוצה מסוימת מאוד שאני מטילה ספק רב באכפתיות שלה לאזרחי המדינה או בכלל למדינה כולה. שיש לי נטייה גבוהה לחשוד שאכפת להם בעיקר מעצמם, והם מנסים לייצר טרנספר כפוי עבור שאר אנשי העם, שדעותיהם לא מוצאות חן בעיניהם. הם רוצים להיפרד רק בגלל שהם רוצים את סביבתם טהורה וחפה מכל רעיון או אורח חיים שאינו מתכתב עם שלהם.
האם ההיסטוריה לא לימדה אותנו די, שגם אם כפי הנראה לא נצליח להכריע בוויכוח הזה, פרידה תוביל רק למלחמה, לחורבן ולבסוף לגלות? האם לא הגיע הזמן שבשנת 2023 מלאת הטכנולוגיות, נצליח להאמין שמחלוקת וויכוחים הם לא באג במערכת האנושית אלא אפליקציה מובנית ומתוכנתת היטב שמטרתה לשכלל ולפתח אותנו ולהפוך אותנו, את כולנו לבסוף לטובים יותר?
זה נכון, אני רגישה לכל עניין האחדות והחשש ממלחמת אחים ומהקרע בעם, כנראה יותר ממה שרצוי, בטח בימות אוגוסט בהם טמפרטורת הרגישות עולה בהתאמה למעלות בחוץ.
ויכול להיות שבפועל, מתוך כמה עשרות אלפי החברים המופיעים בקבוצה הזו, רובם המוחלט הם סקרנים כמוני או כאלה שרוצים לפרק את התנועה מבפנים. ימים יגידו האם הרעל הסמיך הזה שפוזר לכל עבר עשה את שלו, או שרובנו חכמים מספיק לעצור את זה בטרם יתחיל.
כך או כך חשוב לי להיות מהקולות המייחסים נימת זלזול ובוז לרעיונות שאינם התמודדות האחד עם השני, על כל החבילה אתה התמודדות כזו באה. אני מאמינה שבימים הקשים האלה המחשבה שפרידה היא דבר אפשרי או בכלל רצוי, צריכה להיעלם מהעולם. ולכן, אלא אם יקרה משהו ממשי, אני לא מתכוונת לדבר על כך יותר, לא לפרסם גינוי וגם לא לנזוף במי שמדבר על זה. אתן לזה לעבור אותי, כאילו זה לא היה מעולם.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
