בדרך כלל אני לא יושבת בבתי קפה על הים. הם כמעט תמיד מתגלים ככישלון קולינרי, שעליו הם באים לחפות עם פינות זולה מפנקות ונוף מרשים לשקיעה. המקום שישבתי בו היה גם מאלו שמגישים רק פפסי ולא קולה, גזירה מרחיקת סועדים שאני בחיים לא אבין, אבל לא הייתה לי הרבה ברירה. פגושתי העסקית בדיוק שבה משכשוך ספונטני בים, והחליטה שאין מקום מתאים יותר לעשות בו עסקים מאשר ליד החוף, על בירה שעולה פי שלושה ממחיר השוק.
זוגות מימיני ומשמאלי צחקקו להם בכיף. הם היו עסוקים מכדי לתת את דעתם לנער שהסתובב בין השולחנות עם שרשרת ארוכה ועליה כרוכים צמידים סרוגים בעבודת יד. אתם יודעים, הצמידים האלו שנהגנו להכין כשהיינו ילדים, אחרי שגנבנו את החוטים מערכת הסריגה של אמא. הוא פנה לסועדים אחד־אחד, וכולם הנידו ראש. אחר כך הוא ניסה אסטרטגיה שיווקית אחרת ופשוט הניח את אחד הצמידים על השולחן, הלך לעשות סיבוב בתקווה שיתאהבו במוצר, ואז חזר כדי לבדוק אם דעתם השתנתה.
זה היה מחזה קורע לב. גם בסיבוב השני אף אחד לא התעניין במרכולתו. אפשר להבין אותם – למי יש חשק לקנות צמיד מחוטים במהלך פגישה זוגית על הים? יש בחור אחר שמסתובב שם, הוא מוכר ורדים במחיר מופקע של עשרים שקלים לוורד, מנגן לגברים על מיתרי הרומנטיקה, ואחת לכמה דקות הוא עושה מכירה. יש טקטיקה, יש פיצוח קהל. אבל הנער נראה כמי שנקלע לזירת מכירות בפעם הראשונה ללא אסטרטגיה שיווקית.
ואז הוא הבחין בי. יושבת לבד וממתינה לפגישה בחוסר מעש על כוס קפה דלוח. ראיתי אותו צועד לעברי וידעתי שזה עומד להיות מפגש מעיק. "רוצה צמיד?" הוא שאל. "לא תודה", עניתי. "למה לא?" הוא הקשה. "כי אין לי צורך בצמיד כרגע", עניתי. "עשרה שקלים", הוא אמר, "זה עבודת יד, זה… זה משהו טוב". "תודה נשמה", עניתי, "אבל אני באמת לא צריכה כרגע צמיד". "אני אעשה לך מחיר", הוא התעקש, "לא תודה", עניתי. "קחי בחמישה שקלים". "לא תודה". "קחי בשלושה, זה מחיר עלות. בבקשה, עוד לא מכרתי צמיד אחד מהבוקר".
הוא עמד שם ובהה בי בעיני האש־פאפי מתחננות, ואני התייסרתי בין הרצון לעזור לו לבין המחשבות הקבועות שעולות כאשר פוגשים רוכלים כאלה. הרי ברור שזה עוקץ, ובטח יש מישהו שמפעיל אותו ולוקח את הכסף בשביל סמים, ואסור לשתף עם זה פעולה כי אז אולי יפסיקו לנצל נערים כמוהו. ומצד שני, אם הילד הזה יחזור בלי שקל אחד שהרוויח, מה יעלה בגורלו?
"בבקשה", הוא התחנן, "קחי שניים בחמש. אני מפסיד עלייך", ואני ידעתי שהוא לא יעזוב עד שלא אקנה. שאני הקורבן שלו, האחת שאיתה חייבים להצליח. אז שלפתי את הארנק, הוצאתי חמישה שקלים ואמרתי לו "קח, אין צורך בצמידים, תשאיר אצלך". והוא ענה "מה פתאום, אני מתפרנס בכבוד", הניח שני צמידים על השולחן והלך משם.
אחרי הפגישה הסתובבתי בטיילת עם הצמידים ביד. הם העיקו עליי. הידיים שלי הזיעו ולא היה לי מה לעשות איתם, אז ניגשתי לפח הקרוב וזרקתי אותם לתוכו. רק אחרי שהרמתי את מבטי ראיתי אותו עומד מולי, עם שרשרת הצמידים הארוכה, מסתכל עליי בעיניים שלו ונמלא צער.
בדרך לחניה קפצה לי תזכורת על תכנים שעליי להכין לקראת השתתפות בערב "הלילה לא לומדים תורה". כשהגעתי הביתה התחלתי לקרוא טקסטים שקשורים לתשעה באב ונתקלתי במדרש אחד, פחות מוכר, ממסכת בבא מציעא: "אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה". תחושה של גועל עצמי מילאה אותי.
יכולתי לחכות. עוד שתי דקות. עוד חצי שעה. יכולתי לזרוק אותם במקום סטרילי כשהוא לא בסביבה ולא רואה. יכולתי לשמור לילדים, אפילו שצמידים כאלה לא מעניינים אותם. כי זה לא הכסף, זו הפרקטיקה. זה האיך. זה לקיים את המצווה כהלכתה אבל לא לראות את הנער שעומד לפנייך. לקחתי ממנו את הדבר היחיד שבאמת ביקש – להתפרנס בכבוד מלמכור את המעט שיש לו, ובלי להתבזות. והרגעים האלה, שבהם אנחנו עושים את הדבר הנכון באופן הלא נכון, בנוקשות מיותרת, בחוסר רצון לראות את המציאות מכיוונו של האחר, שם בדיוק חרבה ירושלים. במקומות שבהם הפלטפורמות פועלות על פי החוק אבל לא רואות את האדם.
קניתי את הצמיד למרות שלא רציתי, אבל לקחתי מהמוכר את הזכות להתפרנס בכבוד.
