בירח הדבש שלנו, לפני אי אלו שנים, רבנו די הרבה. לפחות בהתחלה. היינו דלפונים, והסתובבנו ברחובות לונדון סמוקים ומיוזעים (היה חם), צמאים ורעבים, ורבנו. לא כל הזמן, לא בלי סוף, אבל היינו עצבניים זה על זו, ולא כל כך הבנו למה. כבר הייתה לנו היסטוריה כזוג, כבר הכרנו פחות או יותר את המוקשים ולא ממש דרכנו עליהם, ורק אחרי כמעט שבועיים וחצי נפל לנו האסימון; אנחנו לא אוכלים מספיק. וזה פחות או יותר מה שעשינו; הכנו, בכל בוקר, סטוק גדול של סנדוויצ'ים גדולים וטעימים ושמנו בתיק. בכל פעם שהתחלנו לריב, אחד מאיתנו אמר 'רגע, סנדוויץ", אכלנו את הסנדוויץ' ואז תכננו להמשיך לריב, אבל לא היה כל כך על מה. נרגענו. בכלל לא רצינו לריב, פשוט היינו רעבים.
"בואו לאכול איתי", הגרסה הישראלית החיננית ל"Come Dine with Me" הבריטית, עלתה לעונה 7 בתאגיד. זו כאילו תוכנית בישול, אבל זו בכלל לא תוכנית בישול. זו גם לא בדיוק תוכנית אירוח (אם כי זה לא רחוק משם) ואת העדות הבסיסית לכך שזו לא תוכנית בישול אפשר לראות בשני דברים שהפכו להיות הסימן המזהה של התוכנית; הראשון הוא הליהוק, והשני הוא הקריינות.
נתחיל בליהוק.
אם היה פרס ישראל לליהוק – וראוי שיהיה – הוא היה הולך למלהקים של בואו לאכול איתי. הליהוק בתוכנית לא מנסה למצוא שפים – למעשה, להפך, חלק מהותי מהתוכנית הוא שהמשתתפים בה לא מקצוענים – וגם לא אנשים שאוכל הוא בבת נפשם. בכלל, בעונות קודמות היו אנשים שלא ידעו לבשל ולא ידעו לאכול, וסביר שגם בעונה הזו יהיו (אולי כבר יש, לא הספקתי לראות הכל). הליהוק של בואו לאכול איתי מבוסס על הציר הדק שבין 'הם בעצם אנשים נורמטיביים' ובין 'וואי כולם פה מטורללים'. תמיד יהיה מישהו נורמטיבי 'באמת', כדי לתת איזו אמת מידה, ושאר המשתתפים יהיו איפשהו בין החמוד, המביך או הקרינג'. בקיצור, הליהוק מבוסס על האופי, לא על הסיפור האישי או על הכישורים. יוצא דופן לתוכנית בישול.
גם המפגש בין המשתתפים תמיד יוצר קונפליקטים – צמחוני עם קרניבור, ימנים עם שמאלנים, איסטניסטיים עם אנשים ששולים אוכל מפח הזבל, אל־הוריים עם דודות משדכות שמחכות לנכדים. כאילו התאימו לכל משתתף את הבנאדם שלא יסכים איתו בעליל. מעין מתכון קלאסי לליהוק ריאליטי – נכניס המון הפכים לתוך הקופסה, נשקשק היטב ונראה איך כולם מתפוצצים אחד על השני. זה עובד לאח הגדול, למה שזה לא יעבוד כאן?
כאן נכנסת לתמונה הקריינות, שהיא בעצם הכוכבת הגדולה של התוכנית וגם מה שמחדד הכי טוב את המהות שלה. שי אביבי (החמישיה הקאמרית) מקריין את מילותיה של דקלה קידר (כותבת 'שעת אפס'), שבאופן כללי מסתלבטות על המשתתפים, על הדינמיקה, על האוכל ועל כל מה שקורה בתוכנית. הקריינות נעה על הגבול שבין המשועשעת ובין המרושעת, ובעצם מחקה באיזושהי צורה מישהו שיושב לצידנו, צופה בתוכנית ומגחיך אותה – הופך את הכל למגוחך.
וזה מה שבעצם הופך את 'בואו לאכול איתי' לממתק; היא 'לא ריאליטי'. כלומר, זה לא שהיא סדרה בדיונית. להפך, הכל קורה בלייב. וזה לא דוקומטרי – זה ממש ריאליטי, עם משתתפים ותחרות וציונים והכל. אבל היא 'לא ריאליטי' כי ריאליטי קלאסי תולש את המתמודד מהחיים שלו, מכניס אותו לאולפן, ומנסה כל הזמן לתת לך את התחושה שהכל הרה גורל. שלהכל יש משמעות. שהדברים שקורים בו הם אמיתיים. זה בא לידי ביטוי בולט בתכניות אוכל, כי אוכל מלכתחילה סובל מזה שהוא לא 'תחרותי' ושאי אפשר לטעום את מה שקורה על המסך. כולם מאוד רציניים כל הזמן כלפי האוכל, המכינים שלו, החד־פעמיות של האירוע ('הרף עולה בעונה הזו'), וכמובן מציגים את המותגים שמפרסמים.
אבל בואו לאכול איתי הפוכה לגמרי. אין בה פרסומות. המתמודדים לא נתלשים מהחיים שלהם אלא להפך, הם מארחים בבית שלהם. אנחנו חווים את אותו עונג מציצני של ללכת בבית של מישהו אחר, לפתוח את הארון, להסתכל מה הוא שומר בתחתית סל הכביסה, אפילו את היכולת להעיר את ההערות המשועשעות על הבחירות האחרות משלנו. הריאליטי לא מציג את התחרות כרצינית – להפך, השבירה המתמידה שלו באמצעות הקריינות אפילו לא מאפשרת לנו להזדהות עם התחרותיות של הדמויות עצמן. הוא מסתכל על הכל בשעשוע – על הדמויות, על התחרות, וכמובן על המריבות ביניהם. במובן הזה, הוא יוצר את התחושה ההפוכה – את התחושה שהכל בסדר, לא משנה מה יהיה.
במובן הזה, בואו לאכול איתי שוברת גם את הפאתוס הטלוויזיוני הרגיל – זה שבו כל מאורע קטן הוא הרה גורל, וכל דבר עומד לשנות את חיינו וצריך לדווח עליו בפנים רציניות. גם המריבות ימין־שמאל הופכות להיות מריבות קטנוניות, ביתיות, משעשעות לפרקים. קשה להתייחס ברצינות לדעות פוליטיות שנאמרות כשברקע כיור עם כלים מלוכלכים ועם מישהו שלוחש לך הערות מצחיקות ברקע. זו לא תוכנית בישול, כאמור – זו תוכנית שמכירה בכך שקשה מאוד לריב כשהבטן מלאה, תוכנית שמשתמשת בבישול כדי להציג אנשים, ובפורמט הריאליטי כדי לשבור את הפורמט הרגיל. לכן, ולמרות שההערות לפעמים ציניות מדי (אולי דווקא בגלל זה), זו תוכנית שכל כך כיף לראות.
