הכאב הפרטי הוא על אישה שזכיתי להכיר, שהלכה בחטף לעולמה בשיא תנופת פעילותה. אישה ערביה מוסלמית נעימת הליכות, אצילית, חזקה, מצליחנית. בעיקר היה לה חזון שאפתני, הכלים למימושו ואומץ לב למכביר כדי להמשיך לשאת אותו במעלה דרך חתחתים.
היו לנו קשרי עבודה בשני מיזמים שהקימה והובילו לשרשרת הצלחות: רשת החינוך קיו סקולס ותנועת עתידנא. קיו סקולס היא רשת חינוך מוכוונת מצוינות במגזר הערבי, ששמה לה למטרה שהתלמידים ברשת – החל בגן הילדים וכלה באוניברסיטה – ירכשו שליטה מלאה במיומנויות העולם החדש, ובעיקר אנגלית ומדעים מדויקים.
דליה, שרצתה לגדל דור של מנהיגות ומנהיגים מתוך החברה הערבית, שיעסקו בצמיחה ובעתיד ולא בקמילה ובעבר, הרגישה מחויבות לתת להם כלים להשתלב בהצלחה בתעשיות החזקות בישראל ובעולם – הייטק, פיננסים, בינה מלאכותית ועוד. בשביל כל ערבי-ישראלי שיש לו שאיפה להצליח בחיים ברמה הגבוהה ביותר, קיו סקולס היא רשת החינוך הרלוונטית. איך אפשר שלא להעריך מיזם כזה?
עבדתי איתה גם במיזם השני, עתידנא, שבינו לבין קיו סקולס התקיימה הרמוניה והשלמה. עתידנא היא תנועה ערבית-ישראלית בהובלת יהודים וערבים, שחותרת להשתלבות אמיתית ומלאה של ערבים-ישראלים בחיי החברה והכלכלה, מתוך עמדה לכאורה מורכבת, אבל למעשה פשוטה: הערבים בישראל הם שותף מלא במדינה, בזכויות ובחובות.
לפי התפיסה של עתידנא ("עתידנו" בערבית), ערביי ישראל גאים בערביות שלהם, במורשת, בתרבות וגם בזהותם הערבית. כערבים גאים, הם דורשים מהמדינה את זהותם הערבית השלמה ואת זכויותיהם האזרחיות המלאות. אבל הם אינם דורשים רק מהמדינה, אלא באים בדרישות גם לעצמם. הם לא חותרים תחת המדינה, אלא מקבלים את העובדה שהם אזרחים ערבים במדינה יהודית ודמוקרטית.
אפשרות זו שיצרה דליה בשביל ערביי ישראל הקימה עליה התנגדות רבה בחברה הערבית. לאומנים רבים זיהו בעתידנא בדיוק את מה שדליה מזגה לתוכה – את הנחישות ללמוד, להרחיב דעת, לשפר יכולות ולהצטיין כדי להשתלב ולהצליח בחברה היהודית, אבל לא כדי לרשת אותה בבוא היום, אלא כדי לשגשג איתה ביחד. לכן הם התנגדו לעתידנא, השמיצו אותה והרתיעו הורים מלשלוח את ילדיהם לתנועת הנוער שלה.
עבודתה של דליה לא הרגיזה רק ערבים, אלא גם יהודים. לפני כמה שבועות הקדיש עיתון הארץ כתבת מגזין שלמה להכפשת עתידנא, שכונתה בה בלעג "תנועה ערבית-ציונית" וכתב עליה כאילו היא מנסה ליצור "פס ייצור לערבים טובים". פדילה לא הייתה ציונית, ולא חינכה לציונות. היה לה כבוד עצמי, גם אישי וגם לאומי, והיא לא רצתה ערבים ציונים, אלא ערבים גאים ומצליחנים, שלא משתפים פעולה עם אויבי הציונות וגם לא מזדהים איתם. נראה כי הארץ לא מסוגל לשאת את המחשבה שיגדל כאן סוף-סוף דור של ערבים שמקבלים את העובדה שהתנועה הציונית כאן כדי להישאר, ועל כן יצא למלחמה בעתידנא בכתבה קטנונית וחסרת הבנה.
אבל דליה לא נרתעה – לא מהמכשולים, לא מהקשיים, לא מהאיומים ולא מהעלבונות. היא המשיכה לבסס את האפשרות להיות ערבי ישראלי גאה שחי ללא סתירה פנימית במדינה היהודית שהוא אזרח בה. לא לחינם זכתה לאחרונה על מהלכה זה בעיטור כבוד מיוחד מאת נשיא המדינה.
דליה הייתה גורם חשוב ומרכזי במאמץ החיוני לכוון את החברה הערבית בישראל ממסלול ניכור ועימות עם המדינה למסלול השתלבות בה ובהצלחותיה. בכל יום בחייה כמנהיגה ויזמית, הוכיחה שני דברים חשובים – את קיומו של מרחב ערבי בונה ומצליחני, שבו הזהות הערבית נוכחת בגאווה, מבלי להצטרף לאויבי ישראל, ואת העובדה שערבים-ישראלים רבים מספור מבקשים אותו ומתדפקים על דלתותיו. בכך חתרה דליה באופן מוצלח ומעשי למציאות שכולנו מייחלים לה, שבה רווים משפע ועושר בן ערב, בן נצרת ובננו.
המאמץ של דליה חייב להצליח, כי הוא האפשרות היחידה שלנו – ערבים ויהודים – לחיות כאן יחד ביחסים מועילים, הוגנים ובריאים, לתועלתנו ההדדית כאזרחים במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. החברה הערבית תצטרך למצוא בתוכה את דליה הבאה, שתגלם בתוכה גם היא את כל התכונות הטובות, החוסן הנפשי והכישרונות הגדולים שהיו בקודמתה. זה לא יהיה פשוט. הלוואי ששוב יוכח שאין אנשים שאין להם תחליף.
דליה הייתה כה ייחודית וחזקה, שהטביעה שלה היא מכה לכל המהלך שיזמה. מי ייתן וימשיך בכל זאת להכות שורש גם אחרי לכתה. איזה אסון, איזו אישה. כמה חבל.
