ועדת החוקה של הכנסת מעולם לא עבדה קשה כל כך. אצל שמחה רוטמן גם בפגרה אין חופש. במקום לנוח אחרי מושב סוער של עשרות ישיבות ויותר ממאה שעות דיון על הרפורמה המשפטית, היו"ר הנמרץ מקדם במרץ את שאר הנושאים שלא הספיק לעסוק בהם במושב הקיץ, ובראשם: חוק הרבנים.
מי שצופה בדיונים בפגרה מתוך ציפייה לאווירת בין הזמנים, מזהה מיד שהרוטמן אותו רוטמן. גם מבקריו בוועדה מודים שזו תופעה פנומנלית: האיש שהתיש את עצמו בשוחות הרפורמה המשפטית, מצא זמן להעמיק בכל תו ותג גם ברפורמת מינוי הרבנים. הוא חכם ונכון להתנצחות בכל עת, בקי בפרטים, מצוי בכל סעיף וגדוש באנקדוטות והשוואות. וכמובן, מלא בביטחון עצמי.
אבל הבדל מהותי אחד בולט. רוטמן, שכל בסיס הרפורמה המשפטית שלו נועד לאפשר לעם לבחור את שופטיו, פועל הפעם כדי שהציבור לא יוכל לבחור את רבניו. התוצאה העיקרית של החוק החדש תהיה החלשת יכולתו של השלטון המקומי לבחור רב בהתאם לרצון ולצרכים בכל עיר, וחיזוק דרמטי של השלטון המרכזי – משרד הדתות ומועצת הרבנות הראשית, שיוכלו להצניח רבנים כמעט כרצונם בכל פינה בארץ, גם בלי הסכמת הרשות המקומית. רוטמן מסביר שחיזוק מועצת הרבנות הוא נדבך באג'נדה של מפלגת הציונות הדתית החפצה ברבנות ממלכתית חזקה, אבל מתעלם מעשורים של פוליטיזציה שעברה על המוסד שייסד הרב קוק. מי שמסביר ברהיטות שבג"ץ הוא סניף של מרצ, מוכרח להעלות על הדעת שגם הרבנות הפכה לסניף של ש"ס ויהדות התורה.
את מרבית הביקורת על החוק שהוא מקדם הודף רוטמן בטענה שהיא איננה מגיעה מאוהבי הרבנות אלא ממי שרוצים לראות בחורבנה. ייתכן. לכן אחד הרגעים המעניינים בדיון היה כאשר לחדר הוועדה נכנס הרב אריאל אליהו, יו"ר ארגון רבני קהילות. אליהו הוא נכדו של הרב הראשי המנוח הרב מרדכי אליהו. קשה להאשים אותו בשנאת הרבנות או ברצון לפרק אותה. כאחיו של השר עמיחי אליהו קשה גם לייחס לו עוינות לממשלה, לכל היותר אפשר לחשוד שהוא חלק מפאזל המתיחות הפנים־קואליציונית סביב חלוקת הנתח בין המפלגות. ובכל זאת, הרב אליהו הציג לוועדה ניתוח שלפיו החוק המוצע מעניק לש"ס שליטה של כ־82 אחוזים בגוף הבוחר. יותר מזה, השילוב של מינוי נציגי השר (כרבע מהגוף הבוחר), נציגי מועצת הרבנות (גם הם רבע מהגוף הבוחר, ולפי חישובו – חצי־חצי בין ש״ס לציונות הדתית) ונציגי המועצות המקומיות של ש״ס (החברים, כמו כל חברי מועצת העיר, בוועדה הבוחרת), מעניק בחלק מהערים רוב אוטומטי למינויים של המפלגה.
רוטמן הגיב בזעזוע לאפשרות שהרבנות מושפעת פוליטית. "אני מוחה על האמירה כאילו מועצת הרבנות הראשית היא מפלגה פוליטית", נזף בבנו של מי שמכהן כחבר מועצת הרבנות הראשית, "זאת פגיעה קשה בכבודם של הרבנים שיושבים ברבנות הראשית, ופגיעה קשה בכבודה של תורה". אליהו הדגיש שוב ושוב שהוא שוחח עם חברי מועצת הרבנות הראשית לפני שערך את הניתוח, אבל רוטמן המשיך להזדעזע בקול ממחשבת הפיגול שפוליטיקה משפיעה על הרבנים.
נדרשת תמימות קיצונית, שרוטמן אינו חשוד בה, כדי לא להכיר בשיוך הפוליטי של מועצת הרבנות, אשר תיכף תסיים קדנציה שנייה ברציפות בהרכב כמעט זהה, בזכות דיל ברזל שמשמר את חלוקת הכוח בפוליטיקה הדתית, עם יתרון מובהק לברית חרדית־חרד״לית על חשבון כל גוון דתי אחר.
יש אומנם הבדלים רבים בין רבנים לשופטים עליונים, אבל אלה ואלה בשר ודם. ובכל זאת, האיש שאבחן היטב ששופט הוא תבנית נוף מולדתו, אינו מעלה בדעתו שהרבנות שבויה בידי מפלגות פוליטיות, ודאי לא המפלגות הדתיות שבשם הדאגה לכבוד הרבנות דאגו להרבות בכבוד עצמן. מי שמסביר כמה גרוע שהשופטים ימנו את השופטים, מסרב לראות טעם לפגם בכך שהרבנים ימנו את הרבנים. ותעיד רשימת הבנים של והאחים של המתמודדים ביניהם על תפקיד הרב הראשי הבא, לתפארת הרבנות הראשית לישראל.
מלבד שליטה במינויים, החוק החדש גם מגדיל משמעותית את מספר הג'ובים הפוטנציאלי שניתן יהיה לחלק. לפי הניתוח של ד"ר אריאל פינקלשטיין מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, הנוסח המקורי של החוק החדש אִפשר לקדם מינויים של עד קרוב לאלף רבנים ביוזמת השר. אמנם אחרי ריכוך לא ניתן לכפות רב על יישוב שאינו מעוניין בכך, אבל כר המינויים עדיין נרחב. לפי תוכנית עבודה שפרסם משרד הדתות, מדובר על 550 מינויים בשנתיים הקרובות. לא רק רבני הערים הגדולות שחסרונם מורגש, אלא גם רבנים אזוריים בהתאם לתקנים שיקצה משרד האוצר, וגם שובה של תופעת כפל הרבנים, אשכנזי וספרדי, לכל עיר עם 50 אלף תושבים שתחפוץ בכך. בארבע הערים הגדולות זה יהיה תקן חובה.
עשרים שנה אחרי מינויו של רב השכונה האחרון בישראל, החוק החדש מקבע מנגנון למינוי רבני שכונות – תפקיד אמורפי נטול הגדרה ברורה, עם מינוי עד הפנסיה שגם היא נדחית לגיל 75 (את גיל הפרישה של שופטי העליון הקואליציה דווקא שקלה לקצר במסגרת יוזמות החקיקה המרובות). זוהי פרצה הקוראת לכל מי שרואה בדת קרדום פוליטי לביסוס סניפי השטח. ומי קובע את גבולות השכונה? שר הדתות. אכן שכונה.
לזכותו של רוטמן ייאמר שיש עוד הבדל בין קידום הרפורמה המשפטית לדיון על חוק הרבנים: במקרה האחרון, יו"ר ועדת החוקה הרבה יותר פתוח לשינויים. אולי משום שבגלל חוסר העניין התקשורתי, הח״כים מהאופוזיציה מגיעים יותר קשובים לדיון ענייני, ואולי כי הוא מבין בעצמו חלק מהבעיות בחוק הזה. מפלגת הציונות הדתית מקדמת אותו בשת"פ חסר תקדים עם ש"ס, במסגרת הדיל החדש בעולם הפוליטיקה הדתית בישראל. החוק, שיש בו גם סעיפים חשובים ונחוצים, הוגש על ידי צמד חברי כנסת, רוטמן ומלול, והוא מקודם יד ביד בין רוטמן למנכ"ל משרד הדתות יהודה אבידן, שאינו מחמיץ אף ישיבה. דיל דרעי־סמוטריץ' מעניק לש"ס כוח רב, מתוך כוונה לחלוק בו איתה.
אחרי שלושה עשורים של שליטה מוחלטת, היתרון של החרדים במנגנוני שירותי הדת מובהק, אבל משרד האוצר הוא שמחליט לתקצב חלק מהתקנים. וכך, המינויים יהיו בשיטת ג'וב לי וג'וב לך. ייתכן שייבחרו רבנים ראויים, אבל מתן הכוח לפוליטיקאים הוא בלתי הפיך. הדיל יתקיים והאיזון יישמר כל עוד ש"ס אוחזת במשרד הדתות וסמוטריץ' באוצר. אבל גם לאחר ששר האוצר יתחלף, ההתבססות במועצות הדתיות ובמנגנון בחירת הרבנים תישאר.
ולמה הלחץ לקדם את כל זה בפגרה? רווח כפול: בכנסת שוררת עכשיו נמנמת, כך שנציגי האופוזיציה אינם מערימים קשיים רבים מדי על החקיקה, אבל השטח המוניציפלי בוער. השלטון המקומי הוא גורם רב עוצמה שבימים כתיקונם היה מוביל מאבק בחוק שיטיל על הרשויות חלק מעלויות ההעסקה של המינויים החדשים. אלא שערב בחירות מקומיות אין ראש עיר שמחפש חזית מיותרת עם ש"ס, על כוחה הרב בשטח ושליטתה במשרד הפנים. גורם ההשפעה האחרון שנותר הוא רבני הציונות הדתית, ואולי גם איזה ח״כ נמרץ כמו רוטמן שחיבר ספר נוקב על "מפלגת בג"ץ", שיזהיר עכשיו מהפיכת מוסד הרבנות למפלגת בד"ץ.
