לעיתים קרובות, במיוחד בתקופות של מתיחות גוברת, עולה בשיח הציבורי הישראלי השאלה אם האויב – בימים אלו מדובר בחיזבאללה, בתקופות אחרות חמאס, וכן הלאה – מעוניין בהסלמה ואף במלחמה.
הבעיה המרכזית בניתוח כזה של כוונות האויב איננה רק שהניתוח עלול להיות שגוי – כפי שישראל למדה היטב על בשרה במלחמת יום כיפור ובשלל הזדמנויות אחרות – אלא שהשאלה עצמה שגויה.
ככלל, למעט מלחמת יום כיפור, אפשר לומר שכמעט באף אחת ממלחמות ישראל או המבצעים הגדולים האויב לא היה "מעוניין" במלחמה. ממלחמת סיני ועד צוק איתן, הפעם היחידה שהאויב היה "מעוניין" במלחמה הייתה מלחמת יום כיפור. ביתר הזמן האויב ביצע חישוב לא נכון, העמיד את ישראל במצב בלתי נסבל, או שהיה מוכן שתהיה מלחמה גם אם לא התכוון מיד לפתוח בה.
התופעה הזאת איננה מוגבלת למלחמות ישראל. אמיתה ידועה היא שהאשם במלחמה הוא תמיד המגן. התוקפן איננו "רוצה" מלחמה, הוא רק רוצה להשיג את מטרותיו. המגן מתעקש לא לתת לו אותן ללא קרב, וכך פורצת המלחמה. אם המגן לא יתגונן, ייתכן שיתבצע טבח או תהיה כניעה – אבל "מלחמה" לא תהיה.
בהתאם לכך, הניסיון לנחש אם הצד השני "מעוניין" בהסלמה לוקה בבעיה מרכזית: הוא נוטה להתעלם מאפשרויות, ומבכר כוונות.
אחרי מלחמת יום כיפור ועדת אגרנט הביאה לשיח הציבורי את נושא הערכת המודיעין, שצריכה להיות הערכת יכולות ולא הערכת כוונות. כלומר, אם פעולותיו של האויב מראות שהוא במצב המאפשר לו לפתוח במלחמה – יש להיערך לכך גם אם אין לנו מידע שכוונותיו לפתוח במלחמה.
הבעיה בקביעה זו היא שקשה מאוד ליישם אותה במצבים רבים שאינם מלחמה כוללת. כך למשל, אם ננסה לבצע "הערכת יכולות" לגבי היכולת הפלסטינית לבצע פיגועים, נגיע כמובן למסקנה שיש לפלסטינים יכולת לבצע התקפה גדולה על לא מעט יישובים יהודיים, שהרי יש אלפי כלי נשק בידי פלסטינים במרחק קצר מיישובים יהודיים. המסקנה המעשית המתבקשת, אם מתעלמים מכוונות לטובת יכולות, תהיה להציב גדוד בכל יישוב בכל רגע נתון, שכן ייתכן שהמוני נושאי נשק יצאו לתקוף יישוב זה או אחר במרחק קצר מבתיהם.
כמובן, הסיכוי שבאופן ספונטני כל מחזיק נשק ברמאללה, למשל, יצא להסתער על יישוב פסגות הסמוך, ללא התארגנות מוקדמת שתספק לנו מידע, הוא קלוש למדי. אבל היכולת קיימת. הדוגמה הזו אומנם אבסורדית, אבל היא מדגימה מדוע קשה לבצע רק הערכת יכולות: במקרים לא מעטים היכולת קיימת, צריך רק להחליט אם להשתמש בה.
הדברים נכונים גם לגבי גבול הצפון. גם אם כוחות חיזבאללה מוצבים על הגבול, אין זה מעשי להיערך כל הזמן במערכי חירום כדי למנוע פשיטה, וכך להותיר את כל צה"ל בכוננות במשך חודשים רבים על חשבון אימונים וכל פעילות אחרת. ב־1967 גמאל עבד־אלנאצר אולי לא התכוון לתקוף, אבל ישראל לא הייתה יכולה להרשות לעצמה לשתק את המשק במשך חודשים רבים עד שנאצר יחליט בטובו מה הוא רוצה לעשות, תוך שהצבא המצרי יושב על גבולותיה ומהווה איום מיידי. לכן ישראל יצאה למלחמה והסירה את האיום המצרי.
גם כיום, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להיות כל הזמן בכוננות בשל כל איום שהוא, והיא אינה יכולה או מעוניינת לצאת למלחמה כדי להסיר כל איום שהוא. לכן יש צורך מעשי גם בחישובים אחרים.
הניסיון לנחש מה "רוצה" חיזבאללה, אם כן, הוא ניסיון מובן לפתור את בעיית היכולת. אבל הוא שגוי הן בגלל שייתכן שחיזבאללה יבצע פעולות שאינן מכוונות מצידו להוביל למלחמה, אבל ישראל לא תוכל להתעלם מהן ותיאלץ להגיב; והן משום שמאחורי הניסיון לדעת מה רוצה האויב עומדת הנחת יסוד שגויה שלפיה הוא איננו עושה טעויות, וכל פעולה שלו נובעת מהערכה מדויקת של המצב ושל מדינת ישראל.
הנחת יסוד משתמעת נוספת, שגויה אף היא, היא שיש זהות בין המטרות שהוא מעוניין להשיג לבין המחיר שהוא מוכן לשלם. ב־2006 זה לא היה המצב: הרג וחטיפת חיילי צה"ל בידי אנשיו של חסן נסראללה היה מבחינתו פעולה מוגבלת, אבל לא בהכרח כזו שתוביל למלחמה כוללת. אלא שנסראללה לא נרתע מהאפשרות של מלחמה, אם משום שלא העריך שישראל תצא למלחמה לאחר חטיפת חיילים, כפי שלא עשתה זאת ב־2000, ואם כיוון שהמחיר הזה היה נסבל בעיניו.
כלומר, אויב עשוי לבצע פעולה לא משום שהוא מעוניין בהסלמה, אלא משום שהוא מעוניין בתוצאה מסוימת ושוגה בהבנת יריבו – להלן, ישראל – ותגובותיו, או שהוא מוכן להסתכן בתגובה של היריב. הניסיון לנחש מה "רוצה" האויב עלול להוביל אותנו להבנה שגויה של האפשרויות שעומדות בפניו ושל האפשרויות שהוא מוכן לנקוט כדי להשיג מטרות כאלו ואחרות. הוא גם יכול להוביל לאבסורדים כפי שראינו לא פעם, כאשר לאחר מטחי רקטות כבדים נאמר לנו שחמאס "אינו מעוניין בהסלמה" – שהרי אם מאות רקטות בזמן קצר אינן הסלמה, קשה לדעת מה הן. אבל הניסיון לנתח את כוונותיו של האויב מוביל לכך שפעולותיו הופכות משניות למעשיו. כן, הוא יורה עלינו, אבל הוא לא מתכוון שתהיה הסלמה.
בפועל, אם חמאס שיגר רקטות רבות, הוא כבר הסלים. ייתכן שהוא לא מעוניין שנפלוש לעזה, או שהשיגורים מספקים מבחינתו והוא קיווה שישראל לא תסלים בתגובה עוד – ומי לא רוצה שתהיה לו זכות המילה האחרונה? אבל המעשים מדברים גם הם, ובמעשים הייתה הסלמה. אך כאמור, זו הסלמה שהניסיון לבדוק אם האויב "מעוניין" בה מוביל להתעלמות ממנה עצמה.
סיכומו של עניין, אם היינו מתאימים את המלצות ועדת אגרנט לימינו, אכן בעייתי לדבר על מודיעין כוונות. אבל מכיוון שבעייתי גם לדבר על מודיעין יכולות ולגזור ממנו משמעויות מבצעיות מיידיות, כדאי לדבר על מודיעין אפשרויות: מה דרכי הפעולה האפשריות של האויב, מה השלכותיהן מבחינתנו, ומה המחיר שאנחנו, ולא רק הוא, מוכנים לשלם כדי להשיג את מטרותינו.
בכל תוכנית מבצעית צבאית קיים סעיף דפ"א – דרך פעולה אפשרית של האויב. דרכי הפעולה האפשריות מחולקות לדרך הפעולה הסבירה, ולדרך הפעולה המסוכנת: זו שאם יבצע אותה, הוא יכול לשבש את התוכנית שלנו. אולי הגיע הזמן, לפחות בשיח הציבורי, להפסיק לחשוב מה האויב רוצה לעשות, ולנסות להבין מה האפשרויות העומדות בפניו, מה המשמעות של כל אפשרות, ומה המחיר שהוא ואנחנו מוכנים לשלם – גם אם איננו "מעוניינים" בו.
