דחייה של הדאחיה
הדמות הפוליטית הקרובה ביותר לשר הביטחון יואב גלנט אינה מהליכוד. זהו ח"כ אריה דרעי, שנחלץ להציל אותו מהדחה בחודש מרץ, ומשוחח עימו לעיתים תכופות. דרעי המנוסה מגלה אמפתיה לגלנט. הוא מבין טוב ממרבית השרים את המצוקות שצה"ל נמצא בהן – זו הפנימית וזו שמול האויבים, שנהנים לראות את ישראל מפרקת את עצמה.
במערכת הביטחון גלנט קרוב מאוד לרמטכ"ל, רא"ל הרצי הלוי. ההתייעצויות שלהם תכופות, לעיתים גם בשעות הקטנות של הלילה. מפקדי הקומנדו הימי וסיירת מטכ"ל לשעבר מעריכים מאוד אלו את אלו, ושניהם נמצאים באותה צרה: הם יודעים שהמשבר בצבא המילואים חמור יותר מכפי שהוא מצטייר בתקשורת, ומחלחל במהירות למערכי צבא הקבע. סופו שיגיע גם לצבא החובה. גלנט והלוי, עם זאת, מאמינים שצה"ל עדיין נמצא בכשירות מבצעית – בינתיים, לפחות.
הצרה הביטחונית המיידית של ישראל אינה קריסה אפשרית של מודל צבא העם. לפני כל הזירות, אגף המודיעין מזהיר ממלחמה בצפון, בסבירות הגבוהה ביותר מאז מלחמת לבנון השנייה ב־2006. אם מביטים בדברים באופן פשטני – כלומר, שחיזבאללה הוא הגורם היחיד שבא בחשבון, ומלחמת לבנון שלישית היא התוצאה היחידה – אפשר לראות את ההצהרה הלוחמנית של גלנט בגבול הצפון השבוע כניסיון למנוע מחסן נסראללה להגיע למסקנה שיש לו הזדמנות לפתוח במתקפה משום שצה"ל חלש מאי פעם, בעיקר בשל הפסקת ההתנדבות של מאות מטייסי המילואים.
"נחזיר את לבנון לתקופת האבן", איים גלנט ביום שני. האחרון שהשתמש במינוח דומה היה הרמטכ"ל דן חלוץ בימים הראשונים של לבנון השנייה. הרמז של גלנט ברור: טעות של חיזבאללה תעלה לנסראללה בהשמדה מחודשת של רובע החיזבאללה בביירות, הדאחיה, בדיוק כמו אז. זו טראומה שספק אם נסראללה התאושש ממנה.
אלא שהמציאות אינה נוטה להיות פשוטה. במשבר מול לבנון יש הרבה יותר מגורם אחד שמשפיע על הזירה, ויותר מתוצאה אפשרית אחת. אילו הדברים היו תלויים רק בנסראללה ובפטרוניו בטהרן, סביר להניח שהם היו שואפים לפגוע קשות בישראל מבלי לקבל אחריות ומבלי להידרדר למלחמה רבתי – כמו למשל הפיגוע בצומת מגידו ובירי הרקטות רחב ההיקף לעבר ישראל בשיא המשבר החברתי באביב.
לחיזבאללה ולאיראנים יש כמה סיבות טובות לסגור חשבון עם ישראל, ובראשן נקמה על החיסולים של בכירים איראנים, שמיוחסים בתקשורת העולמית לישראל. כמו כן, הם זוכרים את ההתקפות החוזרות ונשנות, בעיקר בסוריה.
חיזבאללה גם מנסה לאותת לישראל שהוא אינו מסכים לעבודות המבוצעות על ידי משרד הביטחון לאורך ה"קו הכחול" – הגבול הבינלאומי בין ישראל ללבנון, שנקבע בין המעצמות לאחר מלחמת העולם הראשונה, וחלקו שנוי במחלוקת. חיזבאללה גם אינו מסכים לאיחוד בפועל שביצעה ישראל בכפר העלאווי רג'ר במורדות הר דב, שחלקו הצפוני נמצא בבירור בשטח הריבוני הלבנוני.
ישראל מצידה מעדיפה להעלים בינתיים עין מהאוהל שהקים חיזבאללה בשטחה הריבוני, מעבר לגדר המערכת, ולהציג רק שתי אפשרויות לעתיד הנראה לעין – או שיהיה שקט מלא בגבול הצפון, או שחיזבאללה יחטוף מכה קשה, על כל המשמעויות הקשות שיהיו לכך גם בישראל – כמו שגלנט "הבטיח".
בנוסף, לחיזבאללה אין אפילו טיפת לגיטימציה פנימית לפתוח במלחמה בישראל, כאשר הכלכלה הלבנונית מרוסקת לגמרי והרוב הלבנוני סבור שהוא זה שמשלם את המחיר בשם איראן. איראן מצידה לא תמהר "לבזבז" את הכוח הצבאי שבנתה בלבנון, שנועד בראש ובראשונה כדי להרתיע את ישראל וארה"ב מפני תקיפה אפשרית על אדמת איראן עצמה.
גם לישראל יש הרבה סיבות שלא לרצות במלחמה: בגלל שכמות הטילים בלבנון גדולה היום לאין שיעור מאשר ב־2006, ולא פחות מאלף מהם נושאים ראש ביות שיכול להנחית אותם בצורה מדויקת על יעדים אסטרטגיים בישראל. כמות זו תקשה על מערכות ההגנה כמו "כיפת ברזל" לספק הגנה מוחלטת לכל הארץ, והאתרים האסטרטגיים יזכו לעדיפות על פני הערים.
מעבר לכך, כמעט בטוח שכל עימות עתידי יהיה רב־זירתי. כבר כעת אפשר לראות את השילוב בין הזירות, למשל בהודעה של שב"כ השבוע, שלפיה תפס חוליית טרור שהופעלה מלבנון על ידי איש החזית העממית, עלאם כעבה, שבשעתו גורש לעזה במסגרת עסקת גלעד שליט.
אז מה יצא מכל התבשיל הלוהט ששבר השבוע עוד שיא? במערכת הביטחון עדיין מאמינים שמלחמת לבנון השלישית יכולה להימנע. אבל לא הכול תלוי בנו, ולכל הסלמה תהיה דינמיקה משל עצמה. חלילה.
סיר לחץ
הרצי הלוי ויואב גלנט פתחו במבצע "בית וגן" בג'נין לפני כחודשיים. המבצע התנהל טוב יותר מהציפיות, אבל הישגיו רחוקים מייבוש ביצת הטרור. כוחות של ימ"מ, צה"ל ושב"כ חיסלו חוליה מג'נין שהייתה בדרך לבצע פיגוע, אבל החמיצו את המבוקש מג'נין שהסתובב במוצאי שבת בלב תל־אביב ורצח את רכז הביטחון חן אמיר.
בשב"כ יודעים כי באזור ג'נין יש עדיין נשק ומבוקשים רבים. הרשות הפלסטינית נוקטת צעדים מהוססים להפגין שם נוכחות, אבל יכולותיה ירודות. לכאורה הרשות ניתקה את התיאום הביטחוני עם ישראל השנה. למעשה, התיאום נמשך במידה מסוימת בשל האויב המשותף – חמאס. את חשיבות התיאום הביטחוני אפשר ללמוד מדברים שאמר לאחרונה קצין בכיר, שבלעדי אבו־מאזן כבר היינו באינתיפאדה שלישית.
ההיסטוריה מלמדת שבשבועות שלאחר תחילת התיאום הביטחוני, ב־2005, לאחר מות יאסר ערפאת, פחתו מספר אירועי הטרור ביהודה ושומרון והסתיימה האינתיפאדה השנייה. התפיסה שצריך לחזק את הרשות ולשמר את התיאום הביטחוני מקובלת לא רק על אלוף פיקוד המרכז יהודה פוקס, אלא גם על גלנט עצמו ושב"כ. בעיניהם, התקרית בכפר בורקה, שבה נהרג פלסטיני ונפצעו שני יהודים, הוא פגיעה באינטרסים של ישראל ובהתיישבות. אך השר בצלאל סמוטריץ יוזם צעדים להחלשת הרשות, ולראשונה מאז 1967 ישראל נוקטת ביהודה ושומרון שני סוגי מדיניות שסותרים את עצמם.
תהליך של ישראליזציה
המעורבות של ערביי ישראל בטרור היא אפסית, שברי אחוזים מכלל האוכלוסייה. זה אחד ההישגים הגדולים של ישראל, אם חושבים על שנות המדינה הראשונות, שבהן התושבים הערבים היו תחת משטר צבאי. אבל מגמת ההשתלבות הכללית יכולה להשתנות. זה תלוי גם בצעדי הממשלה, אך לא רק בהם.
הדרך לנורמליזציה
ריאד מעוניינת בתוכנית גרעין אזרחית כנגד תוכנית הגרעין הצבאית של איראן, בברית הגנה עם ארה"ב, ואולי גם במטוסי קרב מתקדמים. הנשיא ג'ו ביידן זקוק להישג מדיני לפני הבחירות, ומעוניין לבלום את ההשפעה הגוברת של סין ואיראן במפרץ הפרסי. גם לישראל יש עניין ברור בהסכם נורמליזציה, ודאי על רקע המשבר הפוליטי הפנימי. אבל המחירים בזירה הסעודית ובזירה הפלסטינית לא בהכרח משתלמים. פירות הנורמליזציה העיקריים – טיסות חופשיות וסחר עם ערב הסעודית – ממילא כבר כאן.
