למי שטרם נתפס לכתביה של גבריאלה אביגור־רותם, למי שניסה ואיבד אחיזה בזרמים הגועשים של הקולות והסיפורים והדבר־מתוך־דבר המאפיינים אותם, ספרה החדש "עד שתדעי לכתוב אהבה" הוא הזדמנות מצוינת להתחיל. סגולותיה המיוחדות נמצאות בו, רובן ככולן, אך במתכונת נוחה וקליטה. אחדות מהן הן היכולת לשחזר עולם לפרטי פרטיו, עולם היסטורי־חיצוני וגם עולמות פנימיים, ולברוא, מחומרים קיימים תקופתיים בלבד, שפה עברית וסיפורית חדשה המממשת את העולמות הללו בתוכה ומתוכה.
סגולות אלו, התובעות בדרך כלל מהקורא התמסרות ונכונות לפענוח, הציבו זה מכבר את גבריאלה אביגור־רותם בליגה עילית משלה בספרות העברית העכשווית, עם דויד גרוסמן באחדים מספריו ואולי זהו. והן מוגשות גם בספר הזה, אבל הפעם אפשר לומר: מונגשות. הספר הנוכחי, בהשוואה לקודמיו, מצריך הרבה פחות קריאה חוזרת ומפרקת של משפטים, עשוי קול אחד לשם שינוי, ואם להישאר בדימוי הזרימה, הוא זורם בעוז אבל משיט אותך על גביו בכיוון ברור.
הוא מסופר כולו מנקודת מבטה של ילדה ששמה הוא "ראשונה", הילדה הבכורה בקיבוץ. לא מפיה, לא בגוף ראשון, וגם לא מתוך ניסיון לשחזר יכולת כתיבה של ילדה בת רבע לשבע, אף כי מחוננת. אבל מתוך עולם המושגים וההבנה שלה.
הנסיך הקטן בקיבוץ
הקיבוץ הוא קיבוץ חדש למדי, של עולים חדורי רוח חלוציות מדרום אמריקה ובפרט מארגנטינה. הזמן הוא קיץ 1952: רצועת עזה היא שטח כיבוש מצרי סמוך לקיבוץ, שמגיחים ממנו מסתננים ומחבלים; קיבוצים אחים מתפרקים בגלל שאלת היחס לברית־המועצות; ובארץ־המוצא הרחוקה, אשת־הרודן המטופחת אוויטה פרון מתה והיהודים מפחדים מפוגרומים. מעט הילדים שבקיבוץ חיים בבית ילדים, כולם איכשהו (למען הנוחות של הקיבוץ אבל גם של המחברת) תלמידי כיתה א', ולְראשונה אין כל כך מה לעשות בכיתה כי היא קוראת, ולא סתם קוראת, קוראת אפילו ספרים של גדולים.
חלק מהילדים הם "ילדי חוץ" המגיעים "מרקע קשה", כלומר, להבנתה של ראשונה, מבתים מברזל עם שפיצים. והם מכניסים לעולמם הבועתי של ילדי הקיבוץ, עולם שספרים הם החלון היחידי ממנו אל המרחק, מושגים זרים כגון אלוהים ותורה – וגם ידע והרגלים של גדילה בתוך עולם שפשיעה היא חלק ממנו.
בהווה של הסיפור, שרובו הוא כמה ימים דחוסים מאוד בתהפוכות, מגיע ילד־חוץ חדש, יהושע, שנראה לראשונה כמו הנסיך הקטן מהספר שלה. אותו בעל תלתלי זהב שנחת מכוכב אחר, זה שבסופו נחש הכישו בארכּובתו, כמאמר התרגום הישן – בארבּוכתו, כפי שקלטה זאת ראשונה – ונפל "כאשר ייפול האילן"; ובאמת יהושע רוצה לברוח, וראשונה והרצל עוזרים לו כל אחד בדרכו ומובילים להסתבכות איומה. ואפילו אימת הנחש תתממש.
הדהירה לאסון, והאסון שהילדה פשוט לא קולטת את חומרתו אבל נדמה שגם הקיבוץ לא ממש, היא אולי השיא של הרומן. הילד יהושע, ילד מצוקה מובהק, עדִין נפש להכמיר, בן יתום למשפחה של פליטי השואה, מגלם את הקצוות המתנגשים בעולמה של ראשונה בלי ידיעתה: עולם ספרות הילדים שגורם לה לזהות אותו עם הנסיך הקטן ואת קורותיו לאלו של "עליסה בארץ הנִפלאות"; עולם דמיונות הילדות שלה, הגורם לה בין היתר לסכן את חייו שוב ושוב מתוך אי־הבנה בדרכיו של עולם; ועולם המציאות ההיסטורית שמסביב, שהיא כמעט אטומה אליו.
דמיון זה מחלת ילדות
הנה קטע משיחה בין יהושע לראשונה, בחדר שבו שמו את שניהם לישון במסגרת הדבקת כל הכיתה בחזרת, פפראס בספרדית. שיחה שבה היא מספרת לו על "הנסיך הקטן" (בעמ' 186–187):
– כשאמא שלי מתה הכניסו אותה לבור ושמו עליה בלוקים ושפכו עליהם אדמה עד שהייתה גבעה. אני לא רציתי לשפוך עליה אדמה – הוא לוחש.
– אבל היא כבר לא מרגישה כלום ולא כואב לה יותר שום דבר – מתעקשת ראשונה לנחם אותו.
– אז איך היא באה לי בחלומות? – הקול שלו חנוק כאילו תכף יתחיל לבכות.
– היא לא באמת באה – ראשונה נאחזת במה שאומרים לה כשהיא מתחילה – רק נדמה לך שהיא באה בגלל שיש לך דמיון.
– מה זה דמיון?
– מחלה של ילדים, כמו פפראס. אמא שלי אומרת שזה עובר כשגודלים.
דמיון הוא באמת מחלת הילדות של ראשונה, שלא עוברת לה. הוא מריץ את העלילה מפני שהוא מוביל אותה פעם אחר פעם להחלטה המוזרה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, המסבכת עוד ועוד את הקורים בפרשיות ההיעלמות הכרוכות זו בזו. למעשה, שיאו העלילתי של הרומן הוא שיא מתמשך הנפרס על פני יותר ממחצית עמודיו, בערך מ־60 עד 270, החלק שבו האירועים רודפים זה את זה בקצב בלתי אפשרי, בטרגדיה העשויה טעויות קומיות של ילדה שלא מבינה מה שיש וכן מבינה מה שאין.
זו פרשייה שמתחילה בהיעלמות ילד, הלוא הוא יהושע, ומתחלפת בהדרגה לפרשייה של היעלמות טבעת יהלום "שעולה יותר מכל הקיבוץ", הנגנבת או לא נגנבת מאמהּ של ראשונה. כל העולם ומשטרתו מחפש ילד, ואז מחפש טבעת, וראשונה תמיד יודעת איפה הם, אך מתוך ציות לפחדים ילדותיים רק מרחיקה אותם עוד. המסעיר, והסמלי, הוא הפתרון הנורא שאיש אינו רוצה בו: למעשה, הילד נשאר אבוד לנצח כדי שהטבעת תימצא ותשוב, באיזו התגשמות מזעזעת של "הנסיך הקטן" שממשיכה להיתפס בעיני ראשונה כאגדה שבמציאות.
גורלו של הילד־משם, ששלושה־עשר דודיו "הלכו בשואה" – "הלכו לשום מקום", כפי שהוא מנסה להסביר לראשונה כשהיא שואלת לאן הלכו – מותמר אצל הילדה לסופו של הנסיך הקטן שאפשר עוד לחפש אותו ולכתוב מכתב לסופר. אסוציאציות אחדות נקשרות בפי הדמויות בספר בשמו של יהושע, כגון יהושע הפרוע וכמובן יהושע בן־נון; אבל אותו חבר־קיבוץ נטול תודעה יהודית, שגדל ככולם בסביבה קתולית והשם יהושע מזכיר לו את שמו העברי של חזוס כריסטוס שהוא שמע פעם, מתגלה כצודק: שה האלוהים.
ידיים ארוכות לחושך
התנגשות העולמות – השפה הספרדית וארגנטינה, ישראל הצעירה והקיבוץ, ספרי הילדים בתרגומי המליצה הישנים, העברית המשובשת שבפי רוב המבוגרים בסביבה והעברית הילדותית של ילדיהם – היא גם התנגשות לשונית. שפתה של ראשונה היא ראי עולמה. היא מנסה כל העת לפענח את מובנן הנכון והגייתן הנכונה של מילים, ומתוך כך של מושגים. הסיפור אינו מסופר כאמור מפיה, אלא במעין־השפה שלה מפי מספר עלום מיומן יותר, הנצמד אל מגבלות השגתה.
מלבבות הן שגיאותיה והמצאותיה, תערובת של מליצי ועילג ברוטב דמיון יצירתי ומבטא ארגנטינאי קל (לכן היא גם אומרת "אאבה" במקום "אהבה", ואפילו כותבת כך; ומכאן שמו של הספר, שלא כל כך מעיד על אופיו). מלוכלך הוא מנוּכְלָך ולשַקר הוא להמציא שיקוּרים. זכוכית, היא בטוחה, יש לבטא "זרוחית", הכוכבים כל הזמן שוֹפְּצים, עושים שפיצים של אור, ילד לא נחמד הוא פוּי טוֹבה, והשיר ההוא ששרים בעמידה נקרא "קול הוד בַּלֵייבָה".
יפים מכך דימויי־העולם שלה. ההפלגה אל הילדותיות הוליכה את הסופרת אל דימויים יפים בפני עצמם, שאינם הדימויים הספרותיים הרגילים. ההרגשה הילדית מתגלה כרגישות מטפורית:
לחושך יש ידיים ארוכות והוא זוחל על הקירות ומתאסף מתחת למיטות ולפעמים מכניס את האצבעות הרזות שלו מתחת לפיז'מה או מושך בשערות. לפעמים הוא נעשה ממש לאיש של חושך עם עיניים צהובות וחיוך של רֶשע כמו בציור מעל השיר על החושך שמתחת למיטה. אבל מתחת לסדין החושך לא יכול להיכנס, ולְראשונה יש הרבה דברים לחשוב עליהם שם (עמ' 85).
כך גם תמונת העולם שלה, המצטיירת מתוך מאמץ לביית את הזר ולאיית את המוזר. זה קורה לה במיוחד כשילדי חוץ, ובהמשך ילדי עיר, חושפים אותה לעולם הדתי. הפרוכת נקראת ככה כי זו עבודת פרך לרקום אותה. את אלוהים אי אפשר לראות, אז "הוא עשוי מרוח? הוא עשוי מזרוּחית נקייה? פעם בבאר־שבע נתקלה בדלת מזרוחית וקיבלה מכה במצח; היא לא ראתה אותה מרוב שהייתה שקופה. ככה זה אלוהים? קר וקשה ונותן מכה במצח כשמתקרבים? היא צריכה לשאול את יהושע".
התפוצצות של מוקשים
הקסם, פרי עולם הילדות שכנראה נשתמר רוטט בליבה של הסופרת, הוא בלתי נדלה. ראשונה יודעת, למשל, בשיחה עם אימא, ש"היא לא הייתה טובה היום, אבל היא לא רוצה להלשין על עצמה". יש כאן מלאוּת ריאלית־היסטורית־נוסטלגית, מלאות של זמן ומקום ומלאות של חשיבה ילדותית. גם אם אנו זוכרים מילדותנו נתחים ממנה אנו חווים אותה מחדש, אחרת, בשל מבטה האחר של הילדה, המוכפל באחרותו בשל האחרות של העולים החדשים.
כליקוי קל, אך ודאי ליקוי מכוון שיש לו תכלית, אפשר לראות את השינוי שחל בשליש האחרון בספר. עד אז, הספר כמו שמר על שלוש האחדויות של אריסטו, במקום ובזמן ובעלילה, באינטנסיביות כזאת שכמעט תיעדה כל רגע ורגע, מבלי שהיה רגע דל. תיארתי נתח זה של הספר כטרגדיה שעשויה מצבים קומיים, ואפשר להוסיף על כך שזה היה כמעט סיפור מתח. בסופו שני הנעלמים, הילד והטבעת, נמצאו והתפצחו בקול רעש נורא. והנה מרגע זה נמשך הרומן במתכונת שגרתית יותר, נמרצת פחות. הזמן מתפרס על פני כחודשיים, המרחב מתרחב מתחומי הקיבוץ אל אשקלון ואל קיבוץ סמוך, דמויות מצטרפות מרחוק, וגם משהו משתנה בכללים הנוקשים שקיפדו עד כה את הרומן. למשל: פתאום יש לְראשונה שם־משפחה. ופתאום גם לקיבוץ יש שם, ערבות־הנגב. ופעם אחת ויחידה בספר אפילו יש הפסקונת ברצף הפסקאות. לא פרק חדש – זה לא יעלה על הדעת בשטף הדוהר שהספר עשוי ממנו מראשו ועד סופו ובצדק מוחלט – אבל שורה של רווח בין פסקאות, אולי בטעות.
ועדיין – השפה, הצורה, הדמיון של ראשונה, השפות והעולמות המתנגשים: כל אלה מחברים בטבעיות את זנבו הארוך של הספר אל המרכז הצפוף של גופו. יתרה מכך, התפתחות העלילה בשליש הזה כולה פרי התפוצצות של מוקשים שטמנה עלילת המתח. בין היתר, היעלמות הטבעת חשפה בפני הקיבוץ את עצם קיומה של טבעת זו, כלומר את העובדה שאדה אורלוף, אימא של ראשונה, החזיקה בסתר רכוש פרטי; זאת, והגעתה של סבתא מארגנטינה, מובילים את המשפחה לעזיבת הקיבוץ ולמעבר לעיר הסמוכה, הקטנטנה והחדשה, אשקלון, וכל חייה בקיבוץ נעשים פתאום עניין יחסִי ונתון להשוואה.
בקיצור, הרומן שומר על קסמו וייחודו לכל אורכו, אך בשלב מסוים נגמרת בו קומי־טרגדיית־המתח ומתחיל מה שבעיקרו הוא סיפור חניכה. ההרואיות שבחיי קיבוץ הסְפר מגיעה לקיצה. ואף כי משתמעת מן הספר הוקרה עמוקה לחלוציות ולהקרבה של הקיבוצניקים עם הר' המתגלגלת, נדמה שבעיר, ועם השכנים שומרי המסורת, חייה של הגיבורה מתחילים להתכוונן לעבר הנורמלי והמיושב – ושהיא בַּדרך לדעת לכתוב אהבה.
