בעולם הטלוויזיה והקולנוע, גילו בשנים האחרונות תגלית ששינתה את כללי המשחק. הם גילו שצופים אמנם שמחים לראות דמות הדומה להם על המסך, אך הם נהנים אפילו יותר מהיכרות עם עולמות אחרים ולא מוכרים.
כך התחיל לו גל של סדרות וסרטים, המביא את ה"זרים" וה"שונים" אל קדמת הבמה, או במקרה הזה, קדמת המסך. בישראל היו אלו חרדים, ערבים, נוער בסיכון ועוד, אשר סוף סוף זכו לייצוג ראוי, כנה ושובר סטריאוטיפים. עכשיו מגיע תורם של עולי ברית המועצות, אשר מכונים בפי הישראלים פשוט "רוסיים". אך לסדרה החדשה של כאן 11, "סובייצקה", שעלתה למסך אתמול בערב יש ערך מוסף. היא מציבה מראה לא נעימה מיוחד מול פניה של החברה הישראלית.
הסדרה נכתבה על ידי דנה אברמוביץ', בת להורים עולי ברית המועצות, שעבורה זו סדרת ביכורים. היא מגוללת את סיפורה של ענת (סוזנה פפיאן), סטודנטית צעירה למתמטיקה, שרצונה המרכזי בחיים הוא להיטמע בחברה הישראלית ולהפסיק להיקרא "רוסייה". מהסצנה הראשונה היא עושה הכול בכדי להיראות ישראלית, עד כדי להכחיש את בקיאותה בשפה הרוסית, אך זה גורם לה לעוד יותר מבוכה וקשיי התאקלמות.
הקושי של עולים חדשים להיקלט בארץ הוא נושא בהחלט ראוי לסדרה, אבל בפרקים הראשונים של סובייצקה קשה לשים לב אליו. מההתחלה הדגש הוא על היכרות קלילה ולא מחייבת עם דור ההורים של עולי ברית המועצות ובני הדור השני שהיו מאוד שמחים להתנער מהתרבות הזו. לענת, שמייצגת את אותו דור חדש, אין איזה שהיא מטרה מסוימת והיא פשוט נתקלת במחסומים שמציבה לה החברה הישראלית שוב ושוב. מדובר בהיכרות נחמדה מאוד, חייכנו, לחצנו ידיים, אבל לא הכרנו לעמוק את הדרמה שנמצאת בחיי אותן משפחות. ולמה?
במקביל, הסדרה מגישה מנה חמה מהתנור של מנטליות סובייטית טובה ומעט חריפה, באמצעות משפחתה של ענת (אותם מגלמים יבגניה דודינה, דניאל סטיופין וגרא סנדלר). הם מראים את המנהגים הייחודים להם, יחד עם דילמות חיים מהותיות. ברית מילה, למשל, הירידה במעמד החברתי בישראל או החינוך הקפדני שנועד להביא את ילדי המשפחה לעיסוק מכובד גם אם הם לא רוצים בו.
לאחר תקרית מביכה בביטוח לאומי בעקבות פיטורי אביה, ענת שצעקותיה מתפרסמות ברשת, אינה יכולה עוד להכחיש את שורשיה. היא בוחרת לנצל את החשיפה בשביל להוכיח לציבור הישראלי ה"גזען", שיש הבדל בין רוסים למולדבים אבל אין הבדל בין הזכויות שמגיעות להם לאלו שמקבלים הצברים. דרך הטיקטוק, כמובן.
זו כמובן מטרה חשובה מאוד. גם ב-2023 הכמיהה של עולים חדשים להיות חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית היא נושא ראוי לסדרה. אך סובייצקה לא ממקדת את המצלמה בו, אלא בלהכיר לנו תרבות מסוימת והקשיים שבתוכה. וכך התוכן שמציעה הסדרה (בפרקים הראשונים לפחות) לא ממצה את הפוטנציאל שלו, ויש פלטפורמה שמתאימה לו הרבה יותר. הרשתות החברתיות. כן, כן, היקום המקביל שהיה מיטיב הרבה יותר עם הקסם הייחודי של סובייצקה. ולמה?
כי מדובר בסדרה שהיא לא סיפור עלילתי רגיל. למעשה, היא מורכבת מרגעים עם קשר די רופף בניהם, עד שאפשר לערבב אותם ולהמשיך כאילו לא קרה כלום. יש סדרות שעובדות ככה אך כשמנסים להעביר חוויה יותר מעמיקה של עולם תרבות אחר ממה שהצופה הממוצע מכיר, הלב הולך לאיבוד.
סובייצקה מנסה להתאים את עצמה לסדרות ה"נורמליות", שפועלות לפי רצף עלילתי וכאן הכל קורס. במסך הקטן, התכנים האלו היו מקבלים את מקומם הראוי, אבל במסך הגדול הם נאבדים לגמרי. היה חכם הרבה יותר לתת לכל רגע בסדרה מעמד מכובד יותר, כסרטון רשת קצר באחת מהפלטפורמות המוכרות, מאשר להיות פריט במדף עמוס ומבולגן. איך יוכל הצופה הממוצע להחכים מהרגעים הקומיים (שעובדים מעולה בזכות פפיאן האנרגטית), כאשר הוא נדרש לעקוב אחרי הצגת הדמויות והעלילה המתפצלת בכל רגע? ולא רק הרגעים הקומיים נאלצים ליישר קו עם הסטנדרט הסדרתי. האטימות בה נתקלת סובייצקה הצעירה, יוצרת סצנות מביכות, נהדרות ומרתקות, שלמרבה הצער גם נכלאות בתוך פורמט ארוך ומרובע.
כך, הג'אגלינג שנעשה בין אוסף הרגעים השנונים, לבין היצמדות למסע המסורתי של סדרות טלוויזיה, גורם לשני הצדדים לאבד פוקוס ולהפסיד. וחבל. כי למרות הסרבול ההתחלתי שבה, סובייצקה מאוד מתוחכמת. היא לא מעצבנת את הצופה הישראלי ומציגה את המשפחה הסובייטית כקדושה מעונה. ומצד שני, בין השורות היא לא חוסכת ביקורת מהחברה הישראלית המעודדת עלייה ושוכחת שיש גם לקלוט את העולים שמגיעים לארץ. כשהיד האחת מפנה אצבע מאשימה אל הישראלי והיד השנייה מלטפת בהומור, הביקורת מתקבלת בשלווה.
ומי יודע? אולי כמו סלט מיונז בשולחן "על האש" מסורתי, סדרה ששוברת את כללי המשחק היא בדיוק מה שצריך בכדי לשבור גם את החומה בה נתקלים העולים החדשים בדרך לליבה של החברה הישראלית.
