לפני כמה ימים ציטט הכתב הצבאי אורי הלר מדברי מפקד חיל האוויר שאמר: "בל נשכח שמרבית העם מוקיר את פועלנו ומכיר לנו תודה". דברי מפקד חיל האוויר נאמרו לאור הביקורת על כמה מטייסיו, שהעמידו עצמם לאחרונה בעמדת סחטנות מבצעית מול החלטות של ממשלה נבחרת. מאוחר יותר צוטט האלוף תומר בר אומר כי הוא "מצפה" מפקודיו הסרבנים לחזור לשרת.
התגובות לדברים אלה מלמדות כי בעוד שהאלוף תומר בר לוקה ככל הנראה בתובנה בסיסית של הוויית הצבא, לא כך הדבר אצל רבים מאוד בציבור. התערערות הכרת התודה האוטומטית, שחיל האוויר פונק בה מיום הקמתו, מסמנת יחס בוגר ואחראי של חלק מהציבור כלפי החיל הבוחר להתעלם מחוק השיפוט הצבאי של עצמו בבואו לטפל בטייסיו הסרבנים, בעוד שלא כך הוא הדבר כאשר העבריין הוא חייל צה"ל מן השורה.
חוק השיפוט הצבאי [חש"צ -תשט"ו 1955] מתייחס בנוקשות רבה כלפי סרבנות. הלוליינות המילולית המתוחכמת לכאורה של מתנדבי חיל האוויר איננה הופכת את הסרבנות מצדם ללא סרבנות. ולראייה חש"צ על פיו: "הנמנה עם כוחות המילואים על פי התנדבות, שנקרא להתייצב לשירות מילואים מסוים בהתאם להתנדבותו, רואים אותו לעניין חוק זה כאילו היה בשירות מן הזמן שנקבע להתייצבותו לאותו שירות". המשמעות ברורה – מרגע שחייל התנדב הוא קיבל על עצמו גם את חוק השיפוט הצבאי במלואו.
לא רק על פי החוק אלא גם על פי סדרי הפיקוד הראויים בצבא נורמטיבי בכלל, מפקדי הסרבנים אמורים היו לזמן אותם לשיחת הבהרה, ואם אלה היו עומדים במריים – חייבים היו לשחרר אותם מיד משירות, להעמידם לדין ולשלול מהם את דרגותיהם. אלא שהרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר המכהנים מצטיירים כחסרי אונים במקרה הטוב או כתומכים בסתר בצעדי פקודיהם במקרה הרע. מכיוון שעד כה לא התייצבו השניים מול אזרחי מדינתם הדמוקרטית בכדי להסביר את החלטותיהם, אין גם תימה בכך שרבים בציבור מטילים יותר ויותר ספק לא רק בכושר השיפוט שלהם, תרתי משמע, אלא גם ביכולתם לתפקד כראוי במצבי לחץ עתידיים, שיהיו קשים הרבה יותר מסרבנות פשוטה.
הטענה שעד כה נראית יותר כשמועה מכוונת כאילו הצבא עומד בפני סכנת כשירות לקויה, היא אכן בעיה של כל עם ישראל, אבל קודם לכל של ראש הצבא והשר הממונה עליו. ראש המטה הכללי אחראי לכל מה שקורה או לא קורה בתוך צה"ל, ולכן יש לדרוש ממנו ולא משום גוף אחר הסברים בנוגע לחשש מכשירות ירודה ומה בדעתו לעשות בכדי לטפל בבעיה בעזרת האמצעים הצבאיים העומדים לרשותו. במילים אחרות – פעולת חקיקה לגיטימית שאין לה כל קשר לצבא איננה אמורה לשבש את המערך הצבאי והאחריות לכך מוטלת בראש ובראשונה על הרמטכ"ל.
בעניין חלוקת הציבור לאוהדים ולא אוהדים של הנעשה בחיל האוויר, נראה כי בניגוד להצגת הדברים מצד האלוף בר, אין מדובר בחלק קטן וזניח אלא באזרחים רבים וטובים. תרומתם של אלה לביטחון בעבר ובהווה היא לפחות כמו של טייסינו הסרבנים, שבמקום להיות מורחקים מיידית מחיל האוויר, הוצבו על ידי מפקדם בעמדת "תבינו ועשו לי טובה…". מי שאיננו פועל היום ביד קשה נגד סרבנות עקב חשש מפגיעה בכשירות, ימצא עצמו ביום פקודה עם פחות טייסים ופחות כשירות.
הכותב כאן איננו משפטן ואיננו מומחה בחש"צ, אבל כמו אלוף תומר בר וכל מפקד אחר, גם הוא מצא עצמו מצפה מפקודיו לפעול תמיד כראוי. אלא שכאשר כלו כל הקיצין, לא נותרה הברירה אלא לנקוט בענישה בהתאם להוראות החוק הצבאי. להלן תזכורת לכמה מסעיפי חש"צ שהרמטכ"ל ומח"א יכולים היו כבר מזמן להפעיל מול אלה מהסרבנים ששיחות המוטיבציה איתם עלו בתוהו. אם היו מפעילים את סמכותם בדרך זו, ניתן היה לכפות סדר ומשמעת בארגון, חשוב לא פחות – גם לזכות באהדת כל הציבור ולא רק חלקו.
סעיף 48: "מרי" – חייל שעשה מעשה בניגוד למשטר או למשמעת או לסדר טוב בצבא, והתכוון במעשה זה לעורר או להפגין התנגדות או מחאה נגד הוראה המחייבת בצבא או נגד דין כל שהוא, וכן חייל שנתן יד למעשה כזה, דינו – מאסר שלוש שנים".
סעיף 49: "הפגנה הפוגעת במשמעת" – חייל שעשה מעשה בניגוד למשטר או למשמעת או לסדר הטוב בצבא, והתכוון במעשה זה להפגין חוסר כבוד למפקד או הזדהות עם דרישה, תרעומת או טענה של חייל אחר, וכן חייל שנתן יד למעשה כזה, דינו – מאסר שנתיים.
סעיף 50: "הסתה למרי" – חייל אשר ביודעין גרם או ניסה לגרום לכך ששלושה חיילים או יותר יעברו על סעיף 48 או 49 דינו – מאסר שבע שנים.
סעיף 27: חייל שדרגתו אינה למטה מסמל והוא נידון על ידי בית דין צבאי על עבירה שדינה מאסר, רשאי בית הדין להטיל עליו עונש גירוש מהצבא נוסף על העונש הקבוע לאותה עבירה או במקומו.
סעיף 28: גירוש מן הצבא גורר אחריו גם שלילת הדרגה הצבאית של הנדון.
פעולה נוקשה לאכיפת משמעת לא תהיה מעשה שטרם נעשה בחיל האוויר. אחרי שנים שהיו רוויות בתאונות קטלניות, זכורה לטוב התקופה בה נקט החיל בסדרת פעולות שהביאה לצמצום דרסטי בתאונות הטיס. נוסף להסברה ולחינוך הוטלו עונשים כבדים, כולל מאסר בפועל, על כל מי שחרג מהוראות הבטיחות. לא רק תקנות פנימיות מקצועיות חייבו זאת אלא גם חוק השיפוט הצבאי הקובע:
סעיף 88: חייל שטיפל בכלי טיס או בכלי שיט של הצבא, בחוסר זהירות או בהפרת כלל מכללי טיפול, הטיסה או השיט, או שהטיסו או שהשיטו כאמור, והביא בזה או עלול היה להביא בזה, למותו של אדם או לחבלתו, דינו – מאסר שלוש שנים.
סעיף 90: חייל שהטיס כלי טיס של הצבא בגובה נמוך מהקבוע בפקודות הצבא לאותו סוג של כלי טיס או לאותו שלב או סוג של טיסה, דינו – מאסר שנתיים.
העונש על טיסה נמוכה מדי הוא מאסר של שנתיים. מהו, אם כך, לדעתם של הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר, העונש הראוי להפסקת טיסה כדרך של מחאה על רקע פוליטי?
מי מהטייסים שאיננו רואה עצמו מוכן לפעול תחת הממשלה הנבחרת, יתכבד, יפרוש מתפקידו ויוותר גם על כל ההטבות הנלוות לפרישה על פי חוקי המדינה, זו שהוא איננו מוכן יותר לשרתה. בהזדמנות זו ראוי שיסביר לעצמו ולמשפחתו האם אין בכוונתו לסייע בהגנת ביתו כאשר האויב תוקף אותו. גם התירוץ כאילו "נבוא אם תהיה מלחמה" הוא פחות מעלוב שהרי טייס לא מאומן לא יקבל לידיו כלי טייס כלשהו.
מפקדינו ושר ביטחוננו – התעשתו בבקשה. אין לנו צבא אחר.
