דמותה של המדינה ב-75 שנים הבאות הוא נושא חשוב מידי מכדי שנסכים להפקיד אותו בידי פוליטיקת קצוות כושלת. במבחן התוצאה הפוליטיקאים נכשלו לחלוטין. הם לא הצליחו להסכים על מתווים טובים שהוצעו להם לאורך הדרך. על כן, במקום לקוות שבפעם הבאה הם יצליחו יותר, עלינו לקחת את גורלנו בידינו. זה הזמן להחזיר את הדיונים על דמותה של המדינה אלינו, אל העם, שהרי אנחנו, הבה לא נשכח, הריבון.
וזה פחות מסובך ממה שזה נשמע, כי כל מי שנפגש אפילו פעם אחת עם המתונים שבמחנה השני יודע היטב שרובם אנשים טובים, פשוט עם דעות אחרות. אנשים כמונו, רובם, רק עם תפיסות אחרות על הדרך בה צריך להיראות הטוב המשותף. רובם, היו מסכימים איתנו על רוב הדברים יחסית מהר.
אז איך עושים זאת? התשובה טמונה אולי במיזם החדש של אסיפה המכוננת.
המיזם מנסה "לנצל" את המשבר החוקתי והזהותי העובר על מדינת ישראל לשם יצירת הסכמות רחבות לחיים משותפים במקום המיוחד הזה. 33 מתוך מאה חברות וחברי האסיפה המכוננת יבחרו אמנם בכנסת, אך רובם, שאר 67 החברים והחברות, יבחרו בבחירות כלליות בציבור, תוך הבטחת ייצוג לנשים, צעירים וגברים.
מיזם כזה חייב לשקף את המגוון של הישראלית, ואכן היוזמים מגיעים מקצוות שונים של החברה הישראלית. שתי פרופסריות ופרופסור, רבנית ציונות-דתית מלוד, רב חרדי, איש חינוך, ופעילה חברתית ערביה. המתווה הוצע לאחר מחקר מעמיק והפקת לקחים מהליכי חקיקת חוקות שנעשו לאחרונה בעולם, תוך שהוא מנסה לייבא רק את מה שעשוי להצליח בארץ.
המיזם מצד אחד יומרני, שכן הוא מבקש לחתוך את הקשר הגורדי אליו נקלענו בפוליטיקה הישראלית על ידי העברת הכח והסמכות מן הפוליטיקאים אל העם. מצד שני, המיזם אינו יומרני מידי, וזו מחמאה, כי הוא מסתפק בכינון אסיפת עם לצורך גיבוש בדרך של הסכמה רחבה רק של העקרונות וכללי היסוד של הדמוקרטיה הישראלית, כולל הקמת תשתית שתאפשר ליישב מחלוקות עתידיות.
יש לא מעט מכשולים שעלולים להפריע ליוזמה, ואני אתרכז בשניים מהם. ראשית, קיים חשש שהפוליטיקאים התמכרו לכוחם ויסרבו לוותר עליו לטובת העם. כאן עלינו לזכור שכישלון הפוליטיקאים הוא סיבה המרכזית להידרדרות המצב בישראל. נחטפנו בידי לא מעט פוליטיקאים קיצוניים, טהרנים, שלא אחת אף מפחדים מהקיצוניים במחנה שלהם. נחטפנו בידי פוליטיקאים המדברים גבוהה גבוהה, אך עסוקים בפוליטיקה נמוכה. נחטפנו בידי פוליטיקאים שלא הצליחו לחלץ אותנו מדינמיקת הפעלת הכח אליה נכנסנו: בשלב הראשון הקואליציה, שדוחסת לגרונו של העם חקיקה לא רצויה. בשלב השני, המחאה מצידה מגיבה בכח משלה (הפגנות, חסימות, סרבנות). בשלב השלישי, הקואליציה שמסרבת "להיכנע לטרור" של המחאה, מחוקקת בכל זאת חוק שספק אם היא עצמה באמת מאמינה שהוא ראוי, רק כדי ללמד את המוחים לקח.
אלא שאת המחיר של הדינמיקה הזו בסופו של דבר כולנו משלמים. במקום להמשיך בסבבי לחימה אינסופיים בהם כל פעם צד אחר מנצח, האם לא עדיף לתת צ'אנס לשיחות של שלום? ובגלל שהפוליטיקאים לא מסוגלים לעשות זאת, נעשה זאת אנחנו.
המכשול השני שעל המיזם לעבור הוא החשש שהעם התמכר לדינמיקה של כוח. בשני המחנות יש לא מעט מובילי דעה שהיו רוצים להכריע את הצד השני. רבים בצד של המחאה היו רוצים לראות את הלאומנים הקיצוניים והמשיחיים של הצד השני מתפיידים להם, או לפחות מאמצים לחיקם את מגילת העצמאות. רבים מהם היו רוצים לראות את החרדים מתגייסים אתמול, או לפחות יוצאים מחר לשוק העבודה, ואת הדתיים השמרנים מאמצים לחיקם את עולם הערכים הליבראלי או לפחות את בית המשפט העליון. לעומתם, רבים במחנה תומכי הרפורמה היו רוצים לראות את האליטות הישנות מפנות את מקומן ונעלמות או לפחות מבקשות סליחה על חבלי הקליטה הקשים שעברו הוריהם. רבים מהם היו רוצים לראות את אנשי המחאה מתחברים יותר לדת, או לפחות למסורת, ונעצבים לא רק על מותם של פלסטינים אלא גם על מותם של מתנחלים. וכשפנטזיות ההכרעה הללו לא מתממשות הפעלת כח הופכת אטרקטיבית. כפי שראינו מחיוכי חברי הקואליציה לאחר חקיקת חוק הסבירות, יש משהו מרומם בלנצח בכוח את הרחוב. כפי שיודע כל מי שיצא להפגנות נגד החקיקה, יש משהו מרומם בהפעלת כח מן הרחוב כלפי הממשלה.
המיזם מציע להחליף פוליטיקה של כח בפוליטיקה של הסכמות. במקום לשאול את עצמם איך אני מכריע את הצד השני כדי שחלילה לא יפגע במה שחשוב לי, חברי האסיפה ישאלו את עצמם איך אני מרגיע את הפחדים של הצד השני כדי חלילה לא לפגוע במה שחשוב לו.
על כולנו להבין שהמחנה השני לא הולך לשום מקום. מיליוני השמאלנים, ומיליוני הימנים (וגם מיליוני הפלסטינים, אבל זה נושא למאמר אחר) לא ייעלמו להם פתאום. הם גם לא יחזרו בתשובה, לא יחזרו בשאלה, לא יתגיירו, ובאופן כללי יותר- לא ישנו יותר מידי את אורח חייהם, ובוודאי לא כי הצד השני מפעיל כוח. הדרך היחידה לחיות פה ביחד בצורה טובה היא בדרך של הסכמות רחבות, כי בדמוקרטיה בריאה אף צד לא מכריע את הצד השני.
הפוליטיקה הרגילה נכשלה. הגיע הזמן לנסות פוליטיקה אחרת. המיזם של אסיפה מכוננת מאפשר את זה לרוב המתון של אזרחי המדינה.
