חייבים להפסיק את העברת התקציבים לרשויות המקומיות הערביות ולמוסדות ההשכלה הגבוהה במזרח ירושלים, טוען שר האוצר בצלאל סמוטריץ', מכיוון שהכסף מגיע בסופו של דבר לגורמים עברייניים ואנטי־ישראליים. כלומר, לא חייבים להפסיק להעביר, יש גם אפשרויות מתונות וטובות יותר, אך באקלים הפוליטי הנוכחי סמוטריץ׳ לא היה יכול להרשות לעצמו לומר שהוא יקים מנגנון פיקוח יעיל יותר על השימוש בכספים, אלא היה חייב ללכת על הגרסה הקיצונית ביותר – אי העברת הכספים.
הוויכוח הזה הוא הזדמנות לחזק את המשילות ואת השפעת המדינה בערים וביישובים הערביים. תארו לכם שבמקום לשלול מהרשות את הכסף שמגיע או שהובטח לה, היה משרד האוצר מגדיר בצורה ברורה יותר לאילו שימושים מותר לנצל את הכספים הללו ולאילו אסור, וגם מפקח על כך. אם באוצר חוששים, ואולי בצדק, שהכסף שמועבר לעיריות מתגלגל לידיהם של גורמים עברייניים, מדוע שלא יעבירו את הכסף בעצמם ישירות לספקים המספקים את השירותים לרשות המקומית, במקום לעצור את העברת הכספים?
אי העברת הכספים לרשויות הערביות פוגעת במעמדם של אזרחי ישראל, בשמה של ישראל בעולם וביכולת שלנו להגן על צביונה של מדינת ישראל ועל חוקים כמו חוק הלאום. תחת כל עץ רענן אנחנו טוענים, ובצדק, שערביי ישראל הם אזרחים שווי זכויות ושההבדל היחיד הוא בזכות להגדרה לאומית. האם זה יהיה המצב גם אם לא יועברו התקציבים לחברה הערבית? האם נוכל להמשיך ולטעון שערבים אזרחי ישראל מקבלים זכויות והזדמנויות שוות, כאשר הם בפירוש מקבלים פחות מאזרחי ישראל המתגוררים ביישובים וערים בעלי צביון יהודי?
זו איננה החלטה אגבית, היא משנה את חוקי המשחק של הדמוקרטיה הישראלית, הדוגלת בשוויון זכויות אזרחי. גרוע מכך, היא עושה זאת בעיצומו של המשחק, ובצורה לא הוגנת. רבות מהרשויות המקומיות בארץ כבר ניצלו כספים שהובטחו להם, אך רק חלק מהן יקבלו אותם בפועל. מה אמורה לעשות רשות שהתחילה פרויקט, בידיעה שמשרד האוצר יעביר את התקציב הנדרש כמובטח, אך כעת הוא שינה את דעתו?
הכספים הללו אינם בגדר טובה ששר האוצר עושה לרשות כזו או אחרת והם לא באים מכיסו הפרטי. כמו שאר הכסף בקופת המדינה, הם מגיעים מאזרחים משלמי מיסים, שזכאים גם לראות אותם בחזרה בדמות שירותים שיקבלו מהרשות שבה הם מתגוררים. משרד האוצר לא מעוניין לתת שירותים ותקציבים לרשות מסוימת? שיפסיק גם לגבות ממנה מיסים.
אבל הדיון החשוב ביותר סביב שאלת הכספים לרשויות הערביות נוגע בשאלה מדוע בכלל להעביר את הכספים האלה ומה אנו משיגים באמצעותם. השירותים שהרשויות יכולות לספק בעזרתם לא יועילו רק לתושביהן אלא ייטיבו עם כלל אזרחי ישראל. אזרחים שהרשות מסוגלת להקים עבורם מרכזי תעסוקה יהיו יצרניים יותר וישלמו יותר מס הכנסה. מי שהרשות יכולה להקים עבורם מרכזי קניות, יקנו יותר וימריצו את הכלכלה. אפילו במזרח ירושלים, ליבת הוויכוח, תושבים שיוכלו לרכוש השכלה גבוהה, כזו שתהיה מפוקחת על ידי המדינה כדי למנוע הקצנה והסתה לטרור, יוכלו לרכוש מקצוע במקום לעסוק בפגיעה בישראלים. בקיצור, זהו אינטרס מעשי ומוסרי של כלל אזרחי מדינת ישראל, לא רק של האזרחים הערביים.
זה לא אומר שעלינו להעביר את הכספים בשיטת שגר ושכח. המדינה חייבת לפקח על השימוש בכספים בצורה הדוקה וליצור לשם כך מנגנון ארוך טווח. ככלל, היחסים בין השלטון המקומי לשלטון המרכזי בישראל דורשים שינוי מהיסוד. הם לא יכולים להמשיך לנוע על הציר שבין נתק ליד ברזל. האיזון הנכון הוא כזה שמאפשר לרשות לפעול ולהיות גוף הביצוע שהיא נועדה להיות, ולשלטון המרכזי להתוות מדיניות ולפקח, כמו שהוא נועד לעשות.
בצלאל, רד מהעץ, שחרר את הכסף ונַצל את נקודת המשבר להגברת המשילות. מַמש את התקוות שתלו בך ימנים־ליברלים עם כניסתך למשרד האוצר. עוד לא מאוחר לשנות.
