עם כל האהבה שלך את הרב ליכטנשטיין, בתיה אומרת, ועם כל ההערצה שלך את הרב שרלו יבדל"א, בסוף אתה תלמיד של הרב קוק. היא אומרת את זה ולא בפעם הראשונה. אבל הפעם זה קורה כשאנחנו יושבים יחד בבית קפה בגן הבוטני ואני מצטט לה על פה, כמיטב יכולתי, מהאיגרת ששלח הרב קוק לרב מאיר בר־אילן, עורך "העברי", בעקבות גיליון שהופיע בי' באדר תרע"א (1911), בשעה שהרב בר־אילן נעדר באופן זמני מהמערכת. זו באמת איגרת יוצאת דופן, איגרת שנ"ה, ולוואי שיכולתי במקום הטור הזה פשוט להקליד אותה כלשונה. ואז יכולנו לראות כיצד הוא מבקר טור מסוים על כך שהוא "שבלוני", ואין בו שום רעיון חדש המרחיב את הדעת, ועל שיר אחד כתב שיש בו אומנם קצת "ליריקה" אולם נודף ממנו ריח של תפלות. ותוך כדי שהוא כותש את העיתון בלי רחמים הוא מדגיש כל הזמן שזו רק הוכחה לגדולתו של העורך, שבימים כתיקונם מצליח לדאוג לכך שלא יימצאו בו פגמים כאלו.
החלק המעניין של האיגרת מופיע דווקא בסוגריים. סוגריים שמתייחסים לפרק מיומן מסע בשם "מיפייפותו של עבר באהלי ערב", שהרב קוק כותב עליו שסגנונו "חופשי עד לגועל נפש", ואז מוסיף את המילים הבאות: "דרך אגב, לא לרוחנו הוא לתבל רשמי מסע בהבלטה של 'הפנים המלבבות עם הלחיים האדומות של הרבה מבנות הארץ'". ואם לא די בזה, הוא ממשיך וכותב: "כמו כן הציור 'הנשיקה', ביחוד בתיאור של נשיקתה של חנה, לא לנו הוא, לא לנו".
נסו שנייה להיכנס לסיטואציה: הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי של יפו, מגדולי התורה שקמו לעם ישראל בכל הדורות, כותב ביקורת מפורטת על תיאור גרפי מדי של נשיקה, ועל אזכור הלחיים האדומות של בנות הארץ. נסו לחשוב רק על העוצמה שיש בהודאה בכך שהוא קרא את זה. שהוא יודע.
כשמשה גפני הציע לתרום בגדים לנועה קירל, הוא ספג את הביקורת הרגילה על גבר שמעיר לאישה על לבושה. אך כלי תקשורת חרדיים התמקדו בשאלה איך הוא ידע מה היא לבשה
סערה זוטא קמה לפני כמה חודשים כשבעקבות ההופעה של נועה קירל באירוויזיון הציע חבר הכנסת משה גפני לתרום לה בגדים. מהאגף הפמיניסטי הוא ספג את הביקורת הרגילה על גבר שמעיר לאישה על לבושה. לעומת זאת, בכלי תקשורת חרדיים התמקדו בשאלה אחרת: איך גפני יודע מה לבשה נועה קירל? האם יכול להיות שחבר כנסת חרדי מסתכל בתמונות שאינן הולמות את הלכות צניעות? אלא שכאן לא נגמרה הסאגה, שהרי ממילא יש לשאול: כיצד יודעים אנשי התקשורת החרדים שהלבוש של נועה קירל הוא כזה שחבר הכנסת גפני לא אמור להתבונן בו? וכך הם הלכו והסתבכו בלולאה אינסופית של מבוכה, בלי שמישהו מעז לקום ולומר: כן, אנחנו יודעים, כי אנחנו חיים כאן במדינה. להבדיל אני זוכר איך כשהתחלתי לכתוב על סרטי דיסני נזפו בי כמה רבנים שאני גורם להם למבוכה עם כל הבקיאות הזאת במלך האריות ובאלאדין. וכששאלתי: ואתם בילדותכם, לא ראיתם סרטי דיסני? השיבו: ודאי שראינו, אבל אנחנו לא אומרים את זה בקול.
וכשהרב קוק כותב את האיגרת כך, הוא אומר בקול: קראתי. אני מתכוון גם להמשיך לקרוא. אני חלק מהמרחב התרבותי שיש בארץ הזאת, כולל החלקים שבכלל לא מוצאים חן בעיניי. ויחד עם זאת, ודווקא מתוך כך, יש לי כוונה לבוא אליה בדרישות. כי עם כל הכבוד לאמנות ולתרבות היא לא תלמד אותנו את הלכות צניעות: "בכגון אלו אין אנו צריכים להביט כלל על המודרניות, כי אם להילחם בה בכל עוז טוהר הרוח שלנו".
זו לא תהיה ביקורת כללית כזו, על הפריצות בתרבות המערב. "הגערה לסופרים החפשים, כל זמן שהיא נאמרת רק בדרך כללות", מסביר הרב קוק, "אינה אומרת כלום, ואינה נותנת שום טעם לשבח. סגנונים כמו אלה מזיקים יותר ממה שהם מועילים". זו ביקורת שתהיה מאוד מדויקת וממוקדת. וזה בדיוק מה שהוא עושה. כך כשהוא מעיר לש"י עגנון: "קראתי את כל סיפוריך ומצאתי בהם אף דברים שאינם נאים לך". וכך גם בפסקה ארוכה בקובץ יפו שהוא קורע בה לגזרים מחזה עוקצני של פרישמן. הרב קוק, שביום ראשון ימלאו 88 שנים לפטירתו, חלם לגדל דור של סופרים ואמנים. אולי יום אחד זה עוד יקרה. אבל כשאני מתבונן בו בהערצה יש בי תקווה שאולי אפילו קודם יצמח כאן בזכותו דור של מבקרי תרבות.
