קודם כול ולפני הכול אני רוצה להגיד מזל טובבבבב לאורי איזק חברי האהוב והמתוק שהתחתן השבוע עם בחירת ליבו נוי האהובה קולולולולולולו! איזו התרגשות, החברות שלי עם אורי מורכבת, כי מצד אחד הוא חבר טוב ומתוק ומצחיק וחכם, ומצד שני הוא כל כך חתיך, שכל פגישה איתו היא תזכורת כואבת לעובדה שאני נראה כמו חצילים בטעם כבד.
וכמה ימים לפני החתונה, עשינו לאורי מסיבת רווקים קטנה ואינטימית. יצאנו לטיול קצר במושב בית זית, ועשינו מדורה מרגשת, ושתינו יין טוב, ואכלנו אוכל טעים, ודיברנו דיבורים של הלב, ובלילה, מאוחר, ממש רגע לפני שנרדמנו, אמרתי לאורי, אורי תבחר לנו שיר סיום, ואורי חשב במשך כמה שניות, ואז אמר "ביום זה", ואני אמרתי לו, מה זה, ואורי אמר לי, זה שיר מדהים, של יוסי בנאי, לאה גולדברג כתבה את המילים, תשים את זה נשמע. ככה אורי אמר, ואני פתחתי את הפלאפון וחיפשתי את השיר "ביום זה" ומצאתי אותו והפעלתי אותו וכבר בשניות הראשונות הרגשתי שהלב שלי נמס.
"בְּיוֹם זֶה פּוֹרְסִים אֶת הַלֶּחֶם // וְאוֹסְפִים אֶת הַפְּרִי אֶל הַטֶּנֶא. // בְּיוֹם זֶה חוֹזְרִים הַבָּנִים הַבַּיְתָה // וְהַבָּנוֹת מַמְתִּינוֹת בַּפֶּתַח. // בְּיוֹם זֶה הוֹלְכִים עֲנָנִים בַּשָּׁמַיִם // לְבַשֵּׂר מָטָר שֶׁל בְּרָכָה לִשְׁדֵמָה וָגָן // וּבָעִיר בִּמְבוֹאֵי הַשְּׁוָקִים // עוֹלִים רֵיחוֹת שֶׁל חֶמְאָה וָשֶׁמֶן, // מַבְרִיקִים קַשְׂקַשֵּׂי הַדָּגִים, // שׁוֹצֵף, שׁוֹצֵף הַיַּיִן. […] אֵיכָה תָּמוּתִי, נַפְשִׁי, בַּיּוֹם הַזֶּה // שֶׁהוּא יָפֶה וּמָלֵא, שֶׁהוּא גָּדוּשׁ וּפָשׁוּט, // אֵיכָה תִּפְקְדִי לֵילֵךְ הַנִּצְחִי // בְּטֶרֶם נָשַׁקְתְּ לְכּוֹכָב רִאשׁוֹן".
איי איי איייי, לאה גולדברג מתבוננת בשיר הזה על יפעת העולם, על יופיו המתפרץ, הפשוט, האינטואיטיבי, על הלחם הפרוס, והפרי בסלסילה, על עננים שחולפים בשמיים, על ריחות של חמאה ושמן. איייי, החיים כל הזמן חיים, בפשטות תוססת כזאת, אנחנו לא שמים לב אליהם, אנחנו לא שמים לב שהם ככה, נוטפי עסיס ושמחה, אנחנו פשוט חיים את החיים שלנו, זזים ממקום למקום ממהרים שולחים מיילים מטגנים חביתות, אנחנו לא שמים לב לכלום, למי יש זמן לשים לב.
אבל לאה גולדברג שמה לב, ובגלל שהיא שמה לב, היא גם שואלת, איך אפשר למות ביום כזה, שהוא יפה ומלא, שהוא גדוש ופשוט, איך אפשר בכלל למות, כשהחיים כל כך חיים, איך אפשר להיפרד מההוויה הזו, מהחוויה הזו, מהיש שכל כך ישנו. איי איי אייי, אני כמובן לא מצליח להסביר את עצמי, אבל בלילה ההוא בבית זית נדדה שנתי, השיר היפה של יוסי בנאי והמילים היפות של לאה גולדברג הציפו אותי. והלב שלי דפק בתוכי, טם טם טם טם טם.
גם בימים הטובים שבאו בעקבות הלילה ההוא, הסתובבתי בעולם, מוצף ומבולבל. ובאחד הימים הללו, סידרתי את ארגז הספרים האחרון שנותר לי בחדר העבודה החדש והקטן שלי, ובתוך הארגז ההוא מצאתי חוברת קטנטנה ומתפוררת, שהתפרקה לי בידיים, והשם של החוברת היה "מכתבים למשורר צעיר", מאת ריינר מריה רילקה, אז פתחתי את החוברת, כדי לקרוא קצת, והעמוד הראשון פשוט נשאר לי בידיים, כי הנייר היה חלש כזה ורפוי ומרגש, כמוני בדיוק. וכשסיימתי את העמוד הראשון, פירקתי מהספר עוד עמוד, ועוד עמוד, ועוד אחד, וככה יצא שבמקום לסדר את הספרים במדפים, קראתי (וקרעתי) את הספר מתחילתו ועד סופו, קראתי אותו כמו שקוראים תפילה מרגשת, במין אדיקות כזאת קפדנית, וכל עמוד נכנס לי ללב, כל מילה נכנסה לי לנשמה, לרגע הרגשתי כאילו רילקה הוא גלגול של רבי נחמן, בגרסה קצת יותר רומנטית, וקצת יותר מפוכחת, הרבה זמן לא התרגשתי ככה ממילים. הספר הקצרצר הזה שקראתי היה בעצם אוסף של מכתבים שרילקה כתב לצעיר מוצף ומבולבל, ובמכתבים האלה הוא פרשׂ את תפיסת החיים שלו, ואת הגישה הנכונה והבריאה והכואבת שהוא מציע לחיים.
אני לא יודע איזה ציטוט להביא מהספר כדי שתרגישו את מה שאני הרגשתי, פשוט תקראו את הספר הזה. אבל יש שם מכתב אחד, שבו רילקה מדבר על העצבות. איייי, הוא מתייחס לעצבות כאל רגע שבו העתיד חודר לתוכנו ומתמזג בנו. הוא כותב שהתהומות והפחדים שמציפים אותנו הם קליפות של גאולה ושל חסד. הוא כותב שם, לידידו הצעיר ששרוי בעצבות עמוקה, "עליך להעלות על הדעת שמשהו מתחולל בקרבך. שהחיים לא שכחו אותך. שהם אוחזים אותך בידיהם… אל נא תתבונן יותר מדי בעצמך. אל נא תסיק מסקנות נחפזות יותר מדי. יתרחשו להם אצלך פשוט הדברים".
איי איי אייי חברעלך, כבר שבוע וקצת שאני מסתובב בחיים האלה מעורפל וחשוף ונוגה ומובס, אני נדהם מיפעת החיים, וכואב את חוסר התוחלת שבהם, אני מתרגש מאדוות דקיקות על שלולית של מים בקצה של בריכה, ושוקע מדי לילה בתוגה סמיכה ועיקשת, זה התחיל בלאה גולדברג, המשיך ברילקה, ומי יודע לאן עוד נתגלגל. אייי איזה ימים משונים. כבר שבוע וקצת שאני לא מבין מה עובר עליי, מאיפה באה הנהרה הכבדה הזו, למה הטקסטים האלה נוגעים בי ככה, כאן עכשיו. כבר שבוע וקצת שאני לא מבין מאיפה באו פתאום העצב הזה, והחסד הזה, ופתאום הבנתי, פתאום נזכרתי – אלול.
