יש סדרות שניכר כי הופקו במטרה להיות על־זמניות: הן טובות (או מנסות להיות טובות), הן איכותיות (או מנסות להיות איכותיות) והן ימשכו קהל לא משנה מתי הן יתפרסמו או באיזה ערוץ (כנ"ל). מנגד, ישנן אלו שברור שכוונו לפרסום בזמן מסוים ובמקום מסוים – או שאולי הן בטעות פורסמו בטיימינג המושלם (חשבו על "טייגר קינג" או "גמביט המלכה" בתקופת הקורונה). "אפטר פארטי", שנכנסה לאחרונה לעונתה השנייה, ממוקמת בפירוש בסוג השני.
מדובר בתעלומת רצח קומית עם ניחוח חופש גדול מובהק, שברגעים הראשונים נשמעת מוכרת להחריד: אוספים כמות פסיכית של שחקנים מוכרים תחת קורת גג אחת, ממציאים סיפור חביב שמשמש רקע לעלילה (בעונה הראשונה זו פגישת מחזור, בעונה השנייה חתונה), זורים מיליון קצות חוט וקשרים מעוותים בין הדמויות ואז מכניסים דמות ראשית צבעונית, במקרה זה החוקרת דאנר (טיפאני האדיש הנהדרת) שתפתור את הכול באופן מבדר. אלא שבסדרה הזו יש טוויסט: בכל פרק דמות אחרת מספרת את סיפור הלילה שהוביל לרצח מנקודת המבט שלה, וכל סיפור מופק, מבוים ומעוצב בהתאם לאישיות ולסיפור של הדמות הספציפית ההיא.
כך מתקבל פרק אחד שמדמה קומדיה רומנטית קלישאתית, אחר שמדמה פילם נואר, עוד אחד שמחכה באופן מדויק־עד־מטריד את סגנונו של וס אנדרסון וכן הלאה. בין לבין, אנחנו צופים בקטעים קצרים שמציגים את מה שמתרחש במקום הרצח בזמן שמתנהלות החקירות, וכך נוספות עוד שכבות של סיבוך לעלילה סבוכה ממילא.
העונה הראשונה הייתה הצלחה גדולה. תחת ידם המנוסה של היוצרים פיל לורד וכריסטופר מילר (שעשו את סרטי "רחוב ג'אמפ", "סרט לגו" ועוד רבות), קובץ קאסט מרשים של שחקנים קומיים תחת קורת גג אחת, ואז נזרה כאוס כאשר הזמר הצעיר, הפופולרי והעשיר (דייב פרנקו) נמצא מת והתברר שלכל אדם שנכח במסיבה הייתה סיבה טובה לרצוח אותו. לקראת העונה השנייה, עלתה השאלה האם אפשר לשחזר כזה רעיון מקורי לסבב נוסף, וכמה טוב יהיה אותו שחזור.
ובכן, פחות ממה שקיווינו, יותר ממה שציפינו. מצד אחד, ניכר ששאלת ההצלחה והמקוריות של עונה שנייה נכחה היטב במוחם של היוצרים, כי רבות מהבדיחות בפרק הראשון מוקדשות לכך שמדובר בעונת המשך (ברפרור עצמי שנהיה מוגזם בשלב מסוים). הפורמט אותו פורמט, החוקרת אותה חוקרת, וההחלטה להחזיר שתי דמויות מרכזיות מהעונה הראשונה רק מחזקת את התחושה שכבר ראינו את זה פעם. מנגד, אפשר לזקוף לזכות אפטר פארטי את העובדה הפשוטה שהפורמט שלה פשוט עושה את העבודה.
ההתרחשות של העלילה הנוכחית באחוזה שעמדה להתקיים בה חתונה מפגישה אותנו עם מגוון דמויות צבעוניות ומעניינות: החתן המוצלח והמשונה ואמו העשירה והמדוכאת, הכלה הצעירה והנאיבית והוריה המהגרים האסייתים, דוד הרפתקן ומסתורי, אחות חורגת מוזרה ואחות גדולה מודאגת ועוד – שזה בעצם כל מה שצריך כדי לסדר תשעה פרקים של סיפורים מז'אנרים שונים ועוד אחד שבו הכול מתחבר.
ואכן, כשהפרקים האלה עובדים, הם עובדים היטב. אבל יש בעיה: בעונה השנייה, יותר מבראשונה, לא כל הפרקים באותה הרמה. וכאשר הומאז' כזה נפתח על רגל שמאל, הצופה מבין מהר מאוד שהוא נתקע איתו עד סוף הפרק. כך, למשל, פרק ששואב השראה ברורה מברידג'רטון הופך לפסטיבל קרינג' מתמשך כי הוא פשוט לא מוצלח מספיק בפורמט ההוא כדי להיות הומאז', ולא מצחיק מספיק כדי להיות פרודיה. לשמחתנו, פרקים כאלו נדירים.
בסוף, מלבד הפורמט המרענן, אין באפטר פארטי יותר מדי חידוש – וגם לא צריך להיות בה כזה. היא סדרה שבאה במטרה ברורה לשמח ולבדר צופים במשך שמונה פרקים, והיא עושה את זה היטב. לכן אגב הכי מומלץ להמתין לסוף העונה בשבוע הבא ולצפות בה בבינג', כנהוג בימים החמים של אוגוסט.
אפטר פארטי, עונה 2, אפל טיוי+
