בדרך כלל אדם כותב את שכואב לו. ככה זה, אדם בתוך עצמו הוא גר ורק על עצמו הוא יודע לספר. אבל באופן מופלא, אביחי הולנדר באלבום הבכורה שלו "ידיים ודממה" מצליח לכתוב ברגישות גם את שכואב לאחרים. והאפשרות להשתמש בצרות של אחרים כחומר גלם מספרת על נפש רחבה של אמן וכותב שרגיש לזרמים העדינים שמוליכים צער ותקווה אצל הזולת.
כל יצירה אישית שמצליחה לגעת בלב כנראה מספרת סיפור רחב יותר מאשר הכאב הספציפי של היוצר, אבל שכלול של היכולת הזאת וכתיבה מתוך נקודה שנובעת אצל מישהו אחר, זה כבר סיפור שונה. הולנדר עושה את זה לא פעם ולא פעמיים: זה נכון לשיר "יומולדת" שנכתב על חגיגת יום ההולדת שאמו של טל יפרח שנפל בצוק איתן ערכה לו, ל"ילד טוב" שנכתב מתוך ההמתנה הקשה של חברים שלו לילדים, וההשראה לשיר "אליהו" שהגיעה מתוך מסע ארוך של חברה קרובה שלו לאהבה ובית.
במבט ראשון, הבחירה בשיר "ידיים ודממה" לשאת את שם האלבום נראית קצת תמוהה. השיר מספר על חוויה ספציפית מאוד: היחס בין ה"דיי ג'וב" של הולנדר כעוזר של אל"מ שי סימן־טוב שנפצע אנושות בצוק איתן ומאז משותק, לחיי הלילה שלו כאמן על במה. בסך הכול אחלה שיר, ויש אנשים שיוכלו למצוא את עצמם בתסמונת דוקטור ג'קל ומיסטר הייד שהוא מתאר ובקולות הפנימיים הסותרים, אבל בכל זאת יש לו באלבום כמה שירים גדולים יותר. הולנדר כתב שההחלטה להוציא אלבום הבשילה אחרי תאונת הדרכים הקטלנית ביום העצמאות השנה, שבה איבד את אחיינו מעיין, ואפשר לשער שאולי סוגיית המשמעות בחיים שצפה בשיר היא שהובילה לבחירה בו. אבל מה שבאמת מצדיק את הבחירה זו ההזדהות השלמה עם אדם אחר, יכולת שנדרשת ממנו בעבודה בימים וגם מאפשרת לו לכתוב ולהופיע בלילות.
באלבום 12 שירים, חצי מהם פורסם עכשיו לראשונה ושישה יצאו כסינגלים ברצף אחרי "לא נרגע", השיר שסלל להולנדר את הדרך ללב המיינסטרים והציף את ההתמודדות עם הפוסט־טראומה הצבאית וההשלכות שלה לא רק על הנפש שלו אלא גם על הסביבה הקרובה. כשהשיר הבא שלו, "יומולדת", תפס, הוא כבר כמעט התקבע בתודעה הציבורית באזורי השכול ויום הזיכרון – אבל האלבום פונה גם לכיוון אחר. אחרי רצף סינגלים מלנכוליים: "לא נרגע" (הלם קרב), "יומולדת" (חייל שנפל), "בלתי מנוצח" (הורות מפוחדת) ו"ברית" (זוגיות סבוכה), הגיעו "בואי", "ליה", "לא מגניב" ו"כל לילה", שירי חגיגה שהוכיחו שמנעד הרגשות שלו מגיע גם לאזורי השמחה. כך, באלבום יש מיקס מכל מה שמרכיב את החיים שנעים בין בלדות רגישות לחפלות קצרות וטובות. האמת היא שהשירים המרימים של הולנדר כל כך כיפיים שהם מוכיחים את התיאוריה האהובה עליי: שהנפש שלנו היא אחת ומי שהווליום שלו גבוה, הצבעים אצלו חזקים בעצב ובתהום אבל גם מגיעים לשיאם ביופי ובאור.
התמהיל המגוון של האלבום נראה גם מפוזר וחסר בו קו ברור שאוסף אותו. מחפה על זה מעט התחושה שהוא משקף את נפשו של האדם הממוצע: יש בו ילדים וזוגיות, מלחמות ואהבות, צה"ל מרחף ברקע, מערכות יחסים מבעבעות ורצון לראות ולהיראות ובין כולם. ההורות מקבלת נתח נכבד באלבום, מהציפייה אליה, דרך המורכבות במערכת היחסים העדינה עם הילדים ועד לשמחה והאהבה שחיוך של ילד יכול להוליד. את "טרנס", שמדבר על קיטוב והגדרות הוא כתב כבר לפני כמה שנים, אבל הוא מקבל משמעות נוספת ברקע האירועים האקטואליים. הצרה בשירים מהז'אנר הזה, כאלה שלא רוצים שיסכמו אותם בוויקיפדיה, היא שבלתי אפשרי להתחמק בהם מקלישאות, בעיה שלא פסחה על טרנס.
את האלבום סוגר שיר יצירה "לא מגניב", שנוגע במתח בין הרצון פשוט לעשות מוזיקה לסטנדרטים שיש בברנז'ה שנותנת במה. השיר כל כך מגניב שרק נותר לתהות האם יש מישהו בתוככי המגניבות שמרגיש באמת מגניב.
סוד הקסם בשירים של הולנדר הוא הצצה לנבכי הנפש, לאלה שכולם רגילים לדבר עליהם וגם לאלה שלא. כך, "ידיים ודממה" הוא אישי לא רק כי הוא מאיר פינות שונות בחייו של היוצר אלא גם מגלה את הרגישות אל האזורים האישיים באדם.
