בשנים האחרונות שוק מחנה יהודה בירושלים משנה את פניו. אל בסטות הירקות, הדגים והבשר הצטרפו עוד ועוד ברים ובתי אוכל, עד שהתמהיל הוכרע זה מכבר לטובת הדוכנים, רצוי כמה שיותר גימיקיים: ארוחה במופלטה, קרם ברולה בתוך קרפ או בשר בכנאפה. יש לכך יתרונות רבים כמו תיירות קולינרית וסיורי אוכל שהופכים את השוק לשוקק מאי פעם, אבל משהו מהקסם הישן ומהאותנטיות בהחלט הולך לאיבוד. הפופולריות של השוק יצאה כבר מזמן מגבולות הגזרה המקוריים, וגם הרחובות שמקיפים אותו משופעים במסעדות, דוכני מיצים ושוקולטריות איכותיות. המצטרפת האחרונה היא ביסטרו בשם "אורגדו" שנפתחה לאחרונה ברחוב יפו, ממש בכניסה לשוק, ועונה על צורך גדול – מסעדת שף בכשרות מהדרין, נתח שוק שרחוק מלהיות רווי.
מי שמעוניין לחוות את הרחוב במלוא המולתו מוזמן לשבת בחוץ, אחרים יכולים להיכנס פנימה לקומת הקרקע שמאכלסת גם את המטבח או לעלות לקומה השנייה והמרווחת. שימו לב שהשירותים מצריכים אף הם טיפוס במדרגות, כך שהנגישות חלקית בלבד. הקהל במקום כולל כל נציגות שאתם יכולים לחשוב עליה – מזוג חרדי כובש לב בעשור התשיעי לחייו ועד צעירים אמריקנים נלהבים בכובעי מצחייה.
שף קובי קחלון, שעבד בעבר עם מאיר אדוני, שלום קדוש ועזרא קדם, יצר תפריט שמורכב ממנות פיוז'ן ומבוסס על חומרי גלם טריים ועונתיים, כמצופה ממסעדה שצמודה לשוק.
אנחנו הלכנו על מנות א־לה קארט (À la carte) אבל יש גם תפריט טעימות שנראה די מוצלח ב־350 שקל לסועד, לאלו שמבקשים חוויה מעמיקה יותר.
לראשונות לקחנו סביצ'ה, שהוגש באופן לא סטנדרטי: שלוש תלוליות של דג חתוך לריבועים קטנים עם מלא־מלא עשבי תיבול, נטול ירק או פרי. מסביב רוטב גספצ'ו ירוקים מתקתק וזרעי עגבניות. פרשנות מעניינת ומרעננת, אם כי מעט עשבונית מדי לטעמי. פריקסה הטלה המפורק, שנחשב למנת הדגל של המקום, הציג אדפטציה מקורית ומוצלחת אף הוא, עם שתי לחמניות ענן שמנוניות ובתוכן בשר רך בבישול ארוך עם בעיטה של כוסברה, נענע ואיולי בזיליקום, שגרמו לנו להכריז כי נמצא בן הדוד התוניסאי של הבאן האסייתי.
רעננו את החך עם קוקטיילים: טאי מוחיטו (ג'ינג'ר, למון גראס ודבש) ובוסה נובה (וודקה, אסאי ואוכמניות), שניהם היו די סטנדרטיים ומאוד מתוקים.
המטבח של קחלון מרבה להתנסות בתהליכי בישול טרנדיים כמו התססה, כבישה וסו־ויד וכך בחרנו לוותר על האנטרקוטים למיניהם ודגמנו את חזה העוף בסו־ויד. זוהי טכניקת בישול בשקית ואקום אטומה שמבלה בתוך אמבט מים חמים ומאפשרת בישול אחיד ומדויק. חזה העוף אכן היה אחד הרכים והעסיסיים שיצא לנו לנגוס בהם, אך מצד שני גם חסרה בו הנשמה – ארומת הצלייה והעישון. השלימו אותו דלעת מקורמלת בסילאן וטימין שהייתה כיפית וגם קרם גזר עם ציר עוף (נוזלי מדי) וערמונים.
משם המשכנו אל שניצל פילה הבקר, להלן שניצל וינאי. אז אומנם לא מדובר בשניצל העגל המופתי של "אלף אלף" מווינה אבל הוא נתן תחרות יפה. הבשר לא סבל מסיביות או מיובש (מה שאי אפשר לומר על תפוח אדמה המדורה שהגיע איתו), רוטב האיולי־זעתר היה הברקה, והקורנישונים ופלפלי השיפקה צריכים להיכנס כבני לוויה רשמיים לכל מנת בשר שחוסה תחת ההגדרה "שניצל".
באגף הקינוחים הולכים פה על בטוח עם פאי פקאן, פבלובה ומילפיי שוקולד. ניסינו את השניים האחרונים כי נדיר למצוא פאי פקאן פרווה שעומד בכבוד במשימה. המילפיי היה הכול חוץ ממילפיי, אבל היה לא רע: שכבות של דפי שוקולד, ביניהם קרם – מוסי שוקולדי אף הוא, שברי פאדג' שפוזרו ממעל ורוטב פיסטוק עז־טעם שעטף הכול. הפבלובה ניסתה להביא יציאה מעניינת עם חתיכות בצק סבלה פטל ותחליף מסקרפונה טבעוני שהתפספס.
אורגדו מציעה מיקום מושלם, אווירה קלילה, מנות לא שגרתיות וביצוע מספק. היא המילה האחרונה אבל בהחלט לא הסופית בשוק שהפך למרכז הקולינרי המוביל בישראל.
