שמעון הקליט בנגן הסנדיסק שלו את ועד ההכנה של המשגיח לקראת בין הזמנים. הוא חשב לעצמו שאולי אם תהיה לו תזכורת זמינה זה יעזור לו להשתדל יותר במהלך ימי החופשה. בוועד עצמו שמעון די ריחף ולא ממש הקשיב ובעיקר צייר בדפדפת שלו עיגולים בתוך עיגולים בתוך עיגולים וצבע חלק מהם בשחור וחלק השאיר ריקים. מדי פעם הוא הרים את הראש והנהן לאות הקשבה אפילו שהסנדיסק שלו הקשיב בשבילו. ובאמת, כמה ימים אחרי תשעה באב באיזה רגע של חוסר מעש שמעון תחב את האוזניות הלבנות שלו לתוך האוזניים ולחץ פליי על ההקלטה האחרונה.
בהתחלה נשמעו רעשים מוכרים של גרירות סטנדרים וקצת לחשושים כאלה של רגע לפני ואז נשמע ינקי גרז שואל ״זה מקליט?״ ושמעון עונה לו שכן וכעבור כמה שניות כאלה ארוכות של רעשי הכנה, נשמע קולו של המשגיח מכחכח בגרון ואט־אט שקט השתרר בחדר השיעורים ורק הרעש הלבן של המזגן נשמע בהקלטה כמו זמזום ארוך וסטטי. שמעון הסיר את משקפיו, עצם עיניים, הניח את הכיפה על המצח ונשען על הכרית במיטת הקומותיים בחדר ילדותו.
קולו של המשגיח נשמע מעט אחרת בהקלטה של הסנדיסק. שמעון חשב לעצמו שזה די מוזר הקטע הזה שקולות מוכרים נשמעים קצת אחרת בהקלטה, וכבר כמעט גלש במחשבות לכל מיני כיוונים אחרים ואקראיים בבחינת מחשבה גוררת מחשבה, אבל די מהר התעשת וחזר להתרכז בשיחה של המשגיח. לרגעים מסוימים הדברים של המשגיח נשמעו לו כמו קלישאות טחונות: רבותיי! בחור ישיבה אמיתי נמדד בבין הזמנים שלו! אמצע הזמן זו לא חוכמה. מי שהבין־הזמנים שלו הוא בין הזמנים של בן תיירה זה אומר שהוא בן תיירה אמיתי כל השנה! ומי שהבין הזמנים שלו נראה כמו איזו חופשה של ארחי פרחי מהרחוב זה אומר שגם אמצע הזמן שלו מוטל בספק! פה ושם המשגיח תיבל בסיפורים דהויים ששמעון שמע כבר אלף פעמים בווריאציות שונות על הראש ישיבה המיתולוגי ההוא שאצלו ההבדל היחיד בין בין הזמנים לאמצע זמן היה שבאמצע זמן הוא למד גם סדר שלישי בעיון ובבין הזמנים הוא למד סדר שלישי בבקיאות וגם הסיפור הידוע ההוא על הישיבה ההיא שבה היו מסיימים את הזמן בשאלה של תוסְפות ואת הזמן היו מתחילים ב״ויש לומר״ על השאלה ההיא, ללמדך שבמהלך כל בין הזמנים הם היו מונחים וטרודים בשאלה של תוספות על הסוגיה.
שמעון חשב לעצמו שזה קצת מוגזם הלופ הזה שהמשגיח מתאר בכזה פאתוס, לא? הרי אם כן, אין ממש סיכוי למישהו אי פעם להתקיים בעולם הזה
הסיפורים האלה תמיד הרימו למשגיח להנחתה לכל מיני איומים שונים ומשונים כמו: איך שהבין הזמנים שלך נראה, ככה גם האלול שלך נראה וכמו שהאלול שלך נראה ככה גם הראש השנה שלך נראה וכמו שהראש השנה שלך, ככה גם עשרת ימי תשובה שלך נראים וכמו שעשרת ימי תשובה שלך נראים ככה גם היום כיפור שלך נראה וכמו שהיום כיפור שלך נראה ככה גם כל השנה כולה נראית! ועבירה גוררת עבירה ואחריתו מי ישורנו וככה בחור גוזר על עצמו חיים של ריקנות וכלום ושום דבר ושלא נדבר מה יהיה עם האומלל הזה בשידוכים!
ושמעון, שעדיין הקשיב להקלטה של המשגיח בעיניים עצומות, חשב לעצמו שזה קצת מוגזם הלופ הזה שהמשגיח מתאר בכזה פאתוס, לא? הרי אם כן אין ממש סיכוי למישהו אי פעם להתקיים בעולם הזה. וכאילו כל זה לא הספיק, המשגיח תיבל את דבריו בכמה התחכמויות ישיבתיות מעייפות כאלה (יש שיאמרו שזו הנחיתות הידועה של המשגיחים ביחס לראשי ישיבות) ומהלכים סמי־למדניים בגוון השקפתי שנשמע ככה: רבותיי, תבינו, בין הזמנים הוא זמן לכל דבר! זה שהזמן הזה מוגדר כבין הזמנים עדיין לא מפקיע אותו ממהות של זמן, ממילא, אם הוא זמן בפני עצמו יש להתייחס אליו כמו אל זמן. איייי תשאלו אותי אם כן מאי נפקא מינה בין זמן לבין הזמנים?! התיירץ איז: החלוּת של ״וקווי השם יחליפו כוח״! שבבין הזמנים יש חלוּת של העניין של ״יחליפו כוח״ ובאמצע זמן אין גדר של יחליפו כוח כי אמצע זמן הוא הכוח בעצמו! ובכלל כל ההיכי תימצי לבין הזמנים הוא סדר הכנה לזמן הבא! רבותיי! שחרית היא שחרית, וזמן קריאת שמע הוא זמן קריאת שמע! וסדר א׳ הוא סדר א׳! ואם מישהו רוצה לגוון קצת את הסדר א׳ שלו בבין הזמנים בעיון קל יותר ולהסתפק רק בראשונים ובשלושה־ארבעה אחרונים נו נו, זה בסיידר… וככה המשגיח המשיך בעצות מעשיות לכאורה ושמעון הרגיש איך אט־אט המחשבה שלו מתערבלת והקולות באוזניות נעשים כבדים עד שהוא נרדם.
