הנה דעה לא פופולארית. אם חושבים על כך לעומק, כל נושא כשירות צה"ל למלחמה הוא פייק ומעשה של הנדסת תודעה. שלא יובן שלא נכונה, יש כאלה החותרים להגיע למצב שבו כשירות צה"ל עומדת בספק. הם מעוניינים ליצור סרבנות בטייסות, וחפצים להגיע למצב שבו ראשי הצבא יעמדו בפני דילמה האם להניח את דרגותיהם על שולחנו של הדרג המדיני בנימוק כי אינם מסוגלים לספק הגנה לעם בישראל בגלל אי-התייצבות של טייסים, אנשי מודיעין ושאר יחידות עלית.
אולם, יש דבר מה מדומיין בעסק הזה. בואו נחשוב על צה"ל של עשרים ושלושים השנים האחרונות. הוא ללא ספק צבא העם והמדינה במובן הזה שהוא שיקוף של תהליכים הגדולים ממידות לובשי המדים. צה"ל הזה הוא צבא חזק אבל איננו צבא של מלחמות גדולות. צה"ל הוא צבא שנתפר למידות החברה הישראלית. זו חברה שלא ראתה מלחמה גדולה אולי מאז 1973. חברה צרכנית שונאת סיכונים ומגדרת אותם.
מדינת ישראל אימצה בעשורים האחרונים אסטרטגיה מדינית-ביטחונית שעלתה בקנה אחד עם המציאות הזו ועם יתרונה היחסי של ישראל. האסטרטגיה נשענה על השלום הכלכלי. ישראל הפכה מבריון צבאי לאימפריה כלכלית שמאפשרת לה להטיל למערכה את הכלכלה כנשק.
זה הבסיס להסכמי אברהם, ליחסים עם הרשות הפלסטינית, עם חמאס ברצועת עזה ואפילו ניסינו לעשות מהלך דומה עם חיזבאללה. עיקר האנרגיה הביטחונית תורגמה דרך מונחים כלכליים רכים ולא דרך צעדים מלחמתיים. הראייה הגדולה לתזה הזו היא כמובן איראן, שם נמנעה ישראל מלתקוף אפילו כשהיה לה ברור שטהרן קיבלה החלטה להצטייד בנשק גרעיני.
צה"ל היה חלק מהאסטרטגיה הזו והוא, למעשה, שקט באופן יחסי על שמריו. גם הוא פיתח תפיסת לחימה שתאמה את רוח התקופה. תפיסה שהוא קרא לה "עימותים בעלי עצימות נמוכה", "מערכה א-סימטרית" או בשפה מכובסת אחרת "המערכה שבין המלחמות". בעיקרו של דבר, הרעיון המכונן של התפיסה הזו היה שהמלחמות שינו את טבען ואינן מחייבות עוד הכרעה, טנקים, כיבוש, ותמרון קרקעי. פירושו של דבר הן מלחמות בסגנון "עקיצות" יתושים עם טכנולוגיה ועוד טכנולוגיה.
זהו צה"ל של העשורים האחרונים. טכנולוגי, מדוד ובעיקר טקטי במהות האופרטיבית שלו. צריך להודות, זהו איננו צבא שערוך למערכות גדולות. זהו צבא שערוך ל"מיני קטטות" בשכונה המזרח תיכונית מול ה'פושטקים' הקטנים.
למרות השינוי שמתחולל במזרח התיכון, ולמרות האיתותים מאוקראינה המלמדים כי לא תם עידן המערכות הגדולות, הרושם הוא כי מבחינת ישראל וצה"ל, התפיסה הביטחונית מבוססת על שילוב בין השלום הכלכלי לבין מלחמת "עקיצות" קטנה ומוגבלת, אינה עומדת להשתנות. המהלך כלפי סעודיה הוא אולי האיתות הכי ברור לזה.
ברמה העקרונית, סוגיית הכשירות או אי הכשירות פוגשת אותנו במציאות שבה אין מלחמה בסדר גודל כזה שתעמיד את ישראל בפני משבר אמיתי. לכן אפשר להירגע, שאף אחד לא יאיים עלינו, לא ממתנגדי הרפורמה ולא מתומכיה. לכולם זה ברור, הטייסות לא יטוסו מעל טהרן, לפחות לא בגלגול הנוכחי, וכל שיח המלחמה והכשירות לא מתנקז למה שלא נועד להיות מלכתחילה.
מלחמה גדולה כנראה שלא תהיה פה. ולא רק בגלל הסרבנים. אלא בגלל עניינים עמוקים יותר הנוגעים לדמותה של ישראל והנגזרות הביטחוניות של העניין בצה"ל ושות'. האמת היא שכדי להתמודד עם חמאס, הג'יהאד האסלאמי ואפילו כדי לפרק את חיזבאללה נצטרך להרבה פחות ממה שאנחנו מדמיינים לעצמנו. וכן, פשוט נמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים בעשורים האחרונים.
ועם כל זאת, האפקט האמיתי של הסרבנות אינו ממש ביטחוני. הוא נוגע לעניין אחר. חמור שבעתיים של הפגיעה באתוס הציוני והפיכתה של ישראל למדינת משא ומתן. לבנון השנייה של המזרח התיכון שבה אפילו ביטחון לאומי הוא עניין שתלוי בדבר, תלוי בהסכמות רחבות ומותנה ביחסי הכוח הפנים חברתיים במדינה. זו המשמעות האמיתית של העניין.
