חבר שאל פעם לדעתי אם לנסוע להודו, והשבתי בשלילה. להודו פשוט נוסעים, הטעמתי. אם שואלים אם לנסוע, אז לא נוסעים. אבל מה ההבדל בין כאן לשם, המשיך לדחוק בי. לרגע כמו חזרתי לשם במחשבתי, לשוק המיין־בזאר הסואן בדלהי, לפסגות השלג בהימלאיה, לרעש התחבורה והקבצנים הטורדים באגרה, ואז אמרתי: שם גן העדן והגיהנום, החיים והמוות, מעורבבים כולם ברחוב, נדחקים זה בזה, ולא תמיד ברור לך מה הוא גן הטוב ומה הוא גן הרע.
ויש בהודו סגפנים כמעט ערומים המענים ומרעיבים את גופם, ובסמוך להם מקדשים רחבי מידות ויפֵי ארכיטקטורה. וישנם חכמים השקועים במדיטציה תוך התעלמות מהעולם כולו, ולא הרחק מהם ארמונות מפוארים שרוחות קלות נושאות אליהם ריחות משכרים מערוגות הזעפרן שנשתלו בגניהם. ויש המון אדם בלתי חדל לצד בהמות ופרות דקות בשר ההולכות באין מפריע במרכזי הכבישים, ורעש אינסופי שבתוכו וממנו מציץ שקט גדול.
כאן, לעומת זאת, נראה שיש רק גן עדן, אבל תחתיו רוחש הגיהינום. אצלנו יש סדר. הכול ברור ומתנהל, ואין חיות ובהמות המסתובבות לאיטן ברחוב, אלא רק אנשים מהוגנים ומסודרים. אלא שכאן הכול תחת ה"כביכול". כביכול נראה ששולט כאן הסדר והחוק, אך למתבונן נכוחה מתחוור שמאחורי כל זה לא תמיד מסתתר אושר גדול אלא מהומה רבתי ואינטרסים ואינטריגות.
לאחרונה התבשרנו כי הודו הפכה למדינה המאוכלסת ביותר בעולם, עם 1.428 מיליארד תושבים, לעומת 1.425 מיליארד בסין. לפי התחזיות, אוכלוסיית הודו – שכמחצית ממנה צעירים עד גיל שלושים – תמשיך להתרחב, ואילו זו של סין תמשיך להתכווץ ובעיקר להזדקן.
בעקבות הידיעה הזו החלטנו להקדיש גיליון־נושא להודו. לא רק משום שכל אדם חמישי על פני הכדור הזה מגיע מתת־היבשת, אלא כי היא מציעה הצעה מקיפה ומשמעותית. במרוץ החיים, ודאי בסערה העוברת על כולנו כאן בחודשים האחרונים, אנחנו לא מספיק זוכרים אותה.
50 אלף ישראלים מצויים בכל רגע בהודו, שהפכה לתחנת ההתבגרות הישראלית הכמעט־אולטימטיבית, בין השירות הצבאי לתואר האקדמי. זו איננה התחנה היחידה, ויש גם מבוגרים שנוסעים, הורים החוברים לילדיהם ואפילו כאלה שנוסעים לשם בזמן שחבריהם ממתינים בקופות החולים, אבל עדיין מרבית הבאים הם צעירים. אמנם רבים מגיעים כדי להתפרק מעט לאחר הצבא, אבל עדיין מונחת במסע הזה גם בקשה גדולה אחר משמעות ואמיתות גדולות, אחר קול הלב הפנימי ללא ציניות, אחר פרקטיקות מסורתיות של אימון עצמי, כאשר הפיזי אינו אלא הפתח לנפשי ולרוחני.
נדמה שדווקא בזמן הזה כאן, המלא בכאב ובצעקה ובתגרה פנימית, נקראים מאות אלפי בוגרי הודו שכבר כאן וריחיים על צווארם, להשמיע את קולם, קול שיש בו לפני כל עמדה נחרצת ובוטחת – הקשבה, מבט, רחמים וחמלה; גילוי עניין בזולת מעצם היותו. קול שיש בו נוכחות וקרבה ואהבה. וכמה אנחנו הרי זקוקים עכשיו לאהבה.
הגיליון הזה הוא ניסיון לגעת בהודו העכשווית מזוויות רבות: הוא צולל אל סיפורה של קהילת בני ישראל, מהקהילות היהודיות העתיקות בעולם; בודק עד כמה הסובלנות הדתית עודנה פועמת במדינה שידועה בסובלנות שלה; סוקר את הפמיניזם השמרני והמסורתי שמציעה ההיסטוריונית ההודית מדהו קישוואר; פותח פתח אל העניין הגובר של האקדמיה ההודית בחברה הישראלית; ונוגע בצדדים השונים של הטיילוּת הישראלית בהודו
אתם מוזמנים גם להאזין, בקישור המצורף, להסכת מיוחד שערכנו לכבוד הגיליון עם שלושה מכותביו. פנינה גפן משוחחת בו עם לב ארן ודבורה זגורי על חוויית החירות העמוקה והאמון במציאות שהודו מעניקה, ומתוך כך גם על תפיסת הזמן של הודו ועל ההשפעות הטכנולוגיות שמגיעות גם אליה
