השבוע לפני 18 שנים החלה עקירתם של 26 יישובי גוש קטיף וצפון השומרון.
בימים ההם, עיקר החברה האזרחית הימנית עסקה בתחומי החינוך, הרווחה, הבריאות והחסד. הייתה גם כמובן גם תנועת ההתיישבות שהפריחה את השממה בשטחי המולדת. עם הסכמי אוסלו הקטלניים נולדו גם ארגוני מחאה. אבל לא היה אף ארגון שעסק בכתיבת תכניות וקידומן אצל מקבלי ההחלטות. מרכז שלם, שהוקם בין היתר למטרה זו, בחר להתמקד בהקמת תשתיות אינטלקטואליות.
התגובה הראשונית של הימין להצהרת שרון על פינוי חד צדדי של יישובים יהודים הייתה התנגדות ומחאה, ובצדק. בבחירות 2003 זכה הימין בניצחון גדול. התסכול על המנהיג שהתהפך על בוחריו היה עצום. אבל כל ההפגנות וכל העצומות לא עזרו. חסימות כבישים וסרבנות היו בשוליים בלבד, וגם הן לא עצרו את מכונת הרס ההתיישבות. הימין הבין שעליו ללמוד את הלקח.
זכיתי לפעול בכמה קבוצות אז, בין היתר בתא הסטודנטים "תא כתום" ובתכנית המנהיגות הצעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית, שם למדנו חבריי ואני על תפקידה הדרמטי של חברה אזרחית בהכנת תוכניות וקידומן במערכת הפוליטית.
נחשפתי אז לראשונה לכך שבעקבות ועידת קמפ דיוויד וחזרתו של ברק עם חיבוק למזכרת עם ערפאת והתובנה החשובה של "אין פרטנר", הקים מכון ון-ליר צוות חשיבה בן 2 אנשים: אורי שגיא וגלעד שר. הצוות הזה שהורכב מבוגרי חבורת אוסלו, הוא זה שהכין את נייר המדיניות שהיווה את הבסיס למעבר מפרדיגמת "שטחים תמורת שלום" לרעיון העוועים של פינוי יישובים ונסיגות חד-צדדיות ללא תמורה כאינטרס ישראלי.
הבנו שהקריאה שהדהד שמעון פרס כלפי הימין – "מה האלטרנטיבה" – הייתה מדויקת. הימין לא הכין אלטרנטיבה. הבנו שאריאל שרון התמודד עם לחץ בינלאומי שדרש לעשות "משהו" עם הפלסטינים, כשהנשיא הרפובליקני בוש הבן לוחץ עליו לקדם את מפת הדרכים. שרון הסתכל שמאלה – וראה מה שראה, הסתכל ימינה – ולא ראה דבר. והשאר היסטוריה.
הסנונית הימנית הראשונה הייתה הפורום המשפטי למען ישראל אשר הוקם ב-2004 בתגובה לפרסום תכנית ההתנתקות כדי להגן על זכויות המתיישבים. באותם ימים הוקם גם המכון לאסטרטגיה ציונית, על מנת להציב חלופה רעיונית להצעת החוקה שניסה לקדם המכון הישראלי לדמוקרטיה. בהמשך יוקמו עוד מגוון ארגוני סנגור ושינוי מדיניות, החל מתנועת רגבים, דרך פורום קהלת ועד התנועה למשילות ודמוקרטיה. כל אלה יוסדו, ולא במקרה, על ידי מי שתפיסת עולמם האקטיביסטית עוצבה מהתוכנית החד-צדדית לפינוי יהודים מביתם ללא כל תמורה.
ההצלחה של אותם ארגונים נבעה להבנתי משני גורמים מרכזיים: הראשון הוא היכולת של אותם ארגונים להוביל את מחנה הימין ליציאה משיח מחאה של "מה לא" ולהציע "מה כן". הגורם השני הוא האחריות הלאומית. ארגונים אלה בחרו מאז הקמתם ובאופן מודע שלא לשבור את הכלים: הם לא היו שותפים לניסיונות המרדה, לקריאות לסרבנות ולחסימת כבישים. הם הבינו שההכרעה צריכה להתקבל במגרש הפוליטי ושעליהם להציע את התכניות לבחירת הציבור. זה לקח לא מעט זמן, אבל סוגיות שהיו בשוליים הפכו להיות מרכזיות בזכות הפרו-אקטיביות של אותם ארגונים.
אסיים בעצה לארגוני השמאל שהתאהבו במחאה: קראו שוב את הפסקה הקודמת.
