עלילת האופרמנים, הרומן של ליון פויכטוונגר שתרגום חדש שלו ראה אור לאחרונה, עושה רושם מוכר, כמעט מוכר מדי: משפחת אופרמן היא משפחה יהודית אמידה ובעלת תודעה לאומית גרמנית, בימיה התוססים של ברלין בעידן רפובליקת ויימאר. אח אחד אחראי על רשת חנויות הרהיטים המשפחתית שהקים הסב. אח שני הוא מנתח מצליח, ואח שלישי חוקר ספרות גרמנית ששואף לחבר ביוגרפיה של גוטהולד אפרים לסינג, מהכותבים הנודעים של תקופת הנאורות בסוף המאה ה־18.
האופרמנים עשירים, ליברלים ומשכילים. אדולף היטלר, שצובר כוח ותכף יעלה לשלטון, איננו מהווה איום מבחינתם. הם לא מבינים את גודל השעה וממשיכים לטמון את ראשם בחול, מבחירה או מהדחקה. הם אפילו יודעים ללעוג ל"מיין קאמפף" ולראות בו מין קומדיה לא מזיקה, שלא רק תכניה מגוחכים אלא גם נכתבה בגרמנית קלוקלת ומביכה. למרות המון רמזים מטרימים הם לא מפנימים את הזוועה העומדת להתרחש, וגם כשכבר אי אפשר להתכחש לה, הם עדיין מהססים אם להישאר, להתנגד או לברוח.
האופרמנים ומקורביהם בטוחים שמדובר במשב רוח עכור וחולף. הם "ידעו שבסופו של דבר ההיגיון תמיד מנצח את האיוולת, באותו ביטחון שאודיסאוס ניצח את הקיקלופ פוליפמוס". אחד מבני המשפחה מחזק: "אנחנו היהודים חיים בצוותא, כמו קופים. אם יכרתו את הענף מתחתינו מאה פעמים, אחד מטפס שוב בחזרה לצמרת, ואנחנו האחרים, כמו הקופים, נאחזים בזנבו והוא מושך אותנו למעלה".
פויכטוונגר נולד במינכן למשפחה יהודית אמידה של יצרני מרגרינה. הוא היה סופר, מחזאי ועיתונאי שהתפרסם בעיקר בספרו "היהודי זיס" (1925). הוא השמיע קול בולט כנגד הנאצים עוד בטרם עלו לשלטון. למזלו הוא עשה זאת כשהיה עם אשתו בביקור בלוס־אנג'לס, ולכן לא חזר לגרמניה אלא לצרפת. הנאצים הכריזו עליו כ"אויב האומה", אזרחותו נשללה ממנו ורכושו הוחרם. כלומר, הוא לא חווה בעצמו את המאורעות שחווים גיבורי ספרו. יתרה מכך, הוא כתב את הספר כבר ב־1933, כמין דיסטופיה ספקולטיבית, אם כי באותה שנה היטלר כבר הושבע לקנצלר, חיסל את שאריות הדמוקרטיה ובאפריל כבר החלו לחוקק חוקים אנטי־יהודיים. עם זאת, באותה נקודת זמן מעטים, אם בכלל, שיערו לאן המציאות הזו עלולה להתפתח.
הפרעת קשב
לא מעט ספרי מופת מתארים את אותה תקופה: "ברלין אלכסנדרפלאץ" מאת אלפרד דבלין; "להתראות ברלין" של כריסטופר אשרווד; "הסהרורים" של הרמן ברוך; "לבד בברלין" של הנס פאלאדה ועוד. נדמה כי ככל שעובר הזמן הם דווקא מתרבים, בניגוד למה שהיה אפשר אולי לצפות.לפיכך נשאלת השאלה מה מייחד את האופרמנים, והאם הוא אכן יכול להשתבץ באותה רשימה מופתית כפי שמתיימרים הציטוטים בגב הספר.
לפחות על פי החלק הראשון (הספר מחולק לשלושה חלקים: אתמול, היום, מחר) התשובה היא שהוא אפילו לא מתקרב, וזאת מכמה סיבות. סגנון המספר של פויכטוונגר עובר מדמות לדמות, לעיתים במהירות מסחררת ולעיתים באיטיות מייגעת, ללא כל דפוס או עוגן. הוא נכנס לתודעתן של דמויות משניות ולא רלוונטיות, וכך נוצרת מין הפרעת קשב קקופונית. לא תמיד ברור בתודעת מי מהאחים הוא נחת לרגע, או מדוע דמות כזו או אחרת חשובה בכלל כדי שנציץ במחשבותיה.
התרגום הנוכחי – שהוא תרגום שלישי לעברית (האחרון ראה אור ב־1983) – מסכסך ללא הרף בין זמן הווה לזמן עבר. ייתכן שכך זה במקור. אף שפרופ' דן מירון יצא נגד התופעה לפני מספר שנים, אין היא נחשבת כשגיאה. בעברית, לא פעם עומדת לרשות הכותבים והמתרגמים מערכת זמנים דקדוקית מצומצמת מאוד. לפיכך טבעי הדבר שצורה דקדוקית אחת תשמש להבעת עניינים שונים. החלפה בין זמנים מטרתה בדרך כלל להבחין בין חלקים שונים בסיפור, ולהדגיש אירועים בעלי חשיבות מיוחדת המקדמים את העלילה. עם זאת, בספר זה יש תחושה שהתופעה עולה על גדותיה.
ברמת העלילה, מלבד התחושה של סיפור מוכר מדי, כבר בהתחלה ניצבת על הקיר תמונתו של הסב מייסד האימפריה העסקית, אחרי ששני האחים חמדו אותה במשך שנים. נוכח חשיבותה היא נותנת תחושה אשלייתית כי מדובר באקדח צ'כובי, אבל הוא מתגלה ככזה היורה כדורי סרק של סימבוליזם.
רעידת אדמה
לצד חסרונות אלו, ישנם בכל זאת היבטים שבמידה מסוימת משנים את הרושם הראשוני. בחלק השני של הספר המוח מתרגל לפואטיקה ההיפראקטיבית, ובעקבות היכרות מסוימת עם חלק מהדמויות, הקצב הופך להיות מהיר וברור יותר. מבינים היטב מה עיקר ומה טפל. למרות הגלישה בין התודעות, הדמויות החשובות נעשות ממוקדות יותר.
לקראת אמצע החלק השני וכן בחלק השלישי מתרחשים שינויים מהותיים הן בעלילה והן באופן שבו הסופר בוחר לתאר את הזוועות. הוא לא מתמקד בוונדליזם ובאלימות המחרידים, אלא מתאר מסכת של השפלות נוראיות, שבמסגרתן הבריונים הנאצים מעבירים יהודים אקראיים טקסי השפלה אינפנטיליים ומצמררים, ממש כאילו היו קופים. אך בניגוד לציטוט שהובא קודם, הענף שלהם אכן נכרת, ואין שום דרך לטפס מעלה בחזרה.
מבחינה עלילתית, הסיפור המרתק והמפתיע ביותר קורה דווקא עם הנער ברטהולד. בנם בן ה־17 של מרטין וליזלוטה נשא הרצאה שהייתה לא מספיק פטריוטית לטעמו של המורה הנציונל־סוציאליסטי פוגלזאנג, דמות קטנה ומחרידה. בתחילה נראה שמדובר בסיפור־משנה תמוה המקבל יותר מדי נפח, לעיתים אולי בלתי אמין, שכמו תמונת הסב טובע בסימבוליזם מיותר, אבל ההתפתחות שלו דרמטית ומצמררת. היא מטלטלת, אף שמשום מה היא עדיין לא משנה סדרי עולם. שאר הדמויות ממשיכות להלך בעולם הקרוע שלהן בכבדות, עדיין עיוורות במובן מסוים, עדיין לא בטוחות מה עליהן לעשות.
"הם היו גברים חזקים, כל אחד מהם איתן בעולמו שלו, ערוכים להתגונן בפני כל אויב או מהלומה של הגורל. אבל ביטחונם נעלם, הם שקעו בדכדוך כבד, שכן מה שאיים עליהם עכשיו לא היה אויב יחיד או מהלומה יחידה של הגורל, זו הייתה רעידת אדמה, ומה תועלת בכוח ובפיקחות של היחיד לנוכח איתני הטבע?". משפט זה אולי מסביר מעט את השיתוק שאחז בבני המשפחה, אם כי לקראת הסוף עולה שוב תמיהה עקרונית, שהרי כבר בתחילת הספר מרטין מוכר את רוב עסקיו ליריב עסקי לא יהודי: "אחרי ארוחת ערב, במילים קצרות, בהינף אחד, משתף אותה מרטין בכך שמהיום כל בתי העסק אופרמן בגרמניה, פרט לעסק המקורי בברלין, יתמזגו לחברה הגרמנית לרהיטים".
אחרי כל ההתרחשויות, לא ברור מה עוד צריך אדם כדי לדעת שהעולם שלו כפי שהכיר, הסתיים. ואולי זה רק יתרון ההסתכלות שבדיעבד, כשלמען האמת – ובטח באותה תקופה – אדם לא יכול היה לעכל לגמרי את המתרחש ולהבין עד הסוף, לא יכול היה להאמין שמה שקורה אכן קורה.
