אֵיזֶה מַאֲמָץ לוֹמַר דְּבַר מָה / אֵיזוֹ קְרִיאָה מְפֹאֶרֶת, / נַעֲנֵית לְדוּמִיַּת מְרוֹמִים / טְמִירָה מִקּוֹלוֹ שֶׁל אָדָם / מֵהֶשֵּׂג יָדוֹ / מִמִּדַּת עֵינָיו
השער הראשון והאחרון בספר שיריה השישי של מירי גלעד עוסקים בחוויה הרוחנית של היופי, ומעמידים את האדם מול יסוד הפליאה וההשתאות שמונח בגרעין התפילה. זוהי תפילה עמוקה ככוח טבע הפורצת מעמקי הנפש, תפילה שכל כאבי העולם לא יצליחו לכבותה.
והכאב בספר רב מאוד: השער השני עוסק במסעה הנורא של המשוררת כאשר היא מלווה את בנה גיא אל סוף חייו. כמרים אחות משה, ניצבת מרים המשוררת לדעת מה ייעשה בבנה כאשר הוא מפליג ממנה, עד שגורלה נעשה אחד עם גורלה של מרים אחרת הנושאת בידיה את בנה המת. אלה שירי לידה הפוכה ובהם ייסורי הגוף של הבן וייסורי הנפש של האם שעה שהיא מיילדת אותו אל מותו ואל חייה כְּשַׁכּוּלָה בלעדיו.
הכאב הזה כתוב בשפה יפה מנשוא, בעברית עשירה ומרובדת ובמבט שאינו מוותר על חוויית הפלא והסוד שבעולם. אך מעבר ליופי, בשיריה של מירי גלעד יש מבט אתי עמוק. כאב האובדן שלה אינו מקהה לרגע את הקשב לצערו של הזולת אלא מחדד אותו: החלקים הבאים בספר עוסקים בהתחקות אחר השורש הבוער של חוויית הדור השני לשואה והמסע המחויב הנגזר ממנה, לנוכח סבל פליטים וקורבנות מלחמה ואסון בימינו. העמדה המוסרית הזו חריגה בנוף השירה הישראלי, העסוקה בעיקר בכאבה שלה ואינה מנסה להקשיב ומתוך כך להתחייב לכאבים אנושיים נוספים. שירתה של מירי גלעד מראה כי בטהרתו מעניק הכאב לנפש ליטוש חריף שמאפשר לה מבט צלול על העולם.
כך נולדת שירה שעולה בהרבה על רוב הנכתב כיום. שירתה של מירי גלעד מחזירה אותנו אל יסוד ההתחקות העומד בבסיס השירה, כאשר היופי והשפה עומדים יחד כדי להגיד משהו עמוק על המציאות. מרחב ההתחוללות של השירה הזו הוא דק ורחב לאינסוף, שכן הוא מתרחש בין המשורר לעומק המבט שלו ולא רק בהקשריו הביוגרפיים. הכאב והיופי בשירתה של גלעד מעניקים לקורא את התחושה הנדירה כי כדאי הוא העולם על כל כאביו ואסונותיו, בזכות היופי והאפשרויות האנושיות הנפתחות בו.
הָאֵטּוּ, הַבִּיטוּ עַל גּוּפְכֶם הַשָּׁלֵם, / הָנִיחוּ אֶת הַכֵּלִים מִיְּדֵיכֶם וְלַטְּפוּ / אֶת אֲהוּבֵיכֶם, / הַנְמִיכוּ אֶת קוֹלוֹת הַבַּרְזֶל. / הַטּוּ אֹזֶן לְהֶמְיַת הַדָּם. // דֶּלֶת חֲדַר הַנִּתּוּחִים נִסְגְּרָה. / גּוּפוֹ שֶׁל בְּנִי נִבְקַע. / אֲנִי נֶחְבֶּטֶת בֵּין קִירוֹת עָרִיצִים. // תְּשׁוּקַת הַלֵּדָה שֶׁנּוֹתְרָה בִּי פּוֹרֶצֶת / מִבַּעַד לִמְחִצּוֹת הַבֵּטוֹן / לְהַחֲזִיק אֶת יְדֵי הַמְּרַפְּאִים / כְּאֵת יְדֵי מֹשֶׁה שֶׁלֹּא יַרְפּוּ / עַד שֶׁיְּשִׁיבוּהוּ אֵלַי. // אֲנִי מַפְשִׁילָה אֶת בִּגְדֵי הַכְּאֵב / פּוֹרֶשֶׂת זְרוֹעוֹת פְּיֵאטָהּ / כְּבִשְׁעַת לֵדָתוֹ / עָטוּי בְּדַם הַחַיִּים.
