שלוש מורשות צבאיות חשובות השאיר אחריו בן־גוריון. הראשונה היא האסטרטגיה שהכתיב לצה"ל, השנייה היא ההגדרה ואפיונו של צה"ל כצבא העם, והשלישית היא עיצוב היחסים שבין צה"ל לדרג הפוליטי.
על האסטרטגיה לא נרחיב; הצבא אומנם הוגדר כצבא "הגנה", אבל עקרונות הפעולה שהכתיב לו בן־גוריון היו התקפיים, יוזמים ומכריעים. באשר למאפייני הצבא הלאומי, בן־גוריון עמד מול אתגר גדול. הוא ידע שצה"ל הטרי יורכב מגופים עם יסוד אליטיסטי וזיקות פוליטיות, והבין שאסור שהצבא ייבא אותן לתוכו. לכן הוא פירק את כל המחתרות וגופי הביטחון, במאבק קשה ונחוש, ובנה את צה"ל על יסודות לאומיים ושוויוניים ברורים.
כך הסביר בן־גוריון את מהלכיו ב־1948: "לא אשלים עם כל מחיצה והבחנה מפלגתית… כל הפליה ומחיצה בצבא תערער המאמץ הכללי ותחבל ביעילותו… הצבא הוקם – ואחרת לא ייתכן – על יסוד של שוויון פנימי. גם במדינה ובחברה שיש בה הבדלים מעמדיים… שולט בצבא עקרון השוויון… ואין זה נעשה מתוך אהבת שוויון, אלא מתוך הכרח הנובע מטבע הדבר הנקרא צבא".
בדיוק כפי שחזה בן־גוריון, המטכ"ל שכנע את עצמו שהוא שולט גם במדינה. הוא הפנים כל כך את שיטת מעמדו הפריבילגי, עד שהוא כופר גם בשוויון הפוליטי של האזרחים – בדמוקרטיה
גם בנוגע ליחסים שבין גופי הביטחון לנבחרי הציבור היה בן־גוריון נחרץ כראוי: "רק הרשות הממלכתית יכולה למנות אנשים… והרשות מגדירה בדיוק הסמכות של כל מפקד ומפקד. בצבא מעניקים למפקד סמכויות עצומות… אבל כל זה מקבל המפקד ממקור הסמכות הממלכתית, ורק בתוך התחומים שהם מוגדרים על־ידי רשות העם". לבן־גוריון היה ברור כשמש: "צבא שאינו כפוף באופן מוחלט לשלטון הדמוקרטי של העם – הרי בסופו של דבר הוא משתלט על העם ומוליד אנרכיה צבאית".
ועוד, בן־גוריון אף הבין שהשוויון וקבלת המרות המדינית כרוכים זה בזה: "הצבא בנוי על משמעת שאינה יודעת גבולות. כשנוטלים זאת מהצבא, הרי הוא נעשה אספסוף מסוכן ללא כוח עמידה. תנאים חמורים אלה אפשר להשליטם בצבא רק אם יש בו חברוּת ושוויון, ורק אם כל חלקיו כפופים לרשות האחת שהיא היא האחראית על מאמץ המלחמה ועל הביטחון. לא ייתכן צבא שרובו כפוף לשלטון הכללי של העם, וחלקו כפוף לאיזה שלטון אחר, גלוי או נסתר".
בן־גוריון דיבר – ועשה. לא בכול הצליח. הקצונה הבכירה נותרה לא מקצועית, והמטה לא אסטרטגי. זו אחת הסיבות לכך שצה"ל הידרדר עם השנים מצבא מכריע והתקפי לצבא הכלה, והקצונה הבכירה, שלא נלחמה במלחמה מזה כ־40 שנה, הפכה לגילדה מקצועית סודית עם תנאי פרישה מפליגים ושלל כשלים מקצועיים, ערכיים ומחשבתיים.
הוא כן השאיר אחריו הישג עצום אחד: צבא עם, א־פוליטי, עם אתוס שוויוני, מלכד ולאומי. זה היה צה"ל שלנו. של העם. לא המקצועיות המקרית במטכ"ל ולא האסטרטגיה המאולתרת ניצחו במלחמות, אלא בעיקר רוח הנחישות, ההקרבה והרעות. באלו לא הייתה לנו תחרות באזור. צבא העם נבנה על שוויון ואחווה לאומיים ברוח בן־גוריון, ונישא מעל לכל מחלוקת.
מבניין לחורבן
זו בדיוק המורשת שאותה מחריב המטכ"ל הנוכחי, בשני עיקריה. ראשית, במקום גוף לאומי שכפוף לדרג הנבחר, המטכ"ל מתפקד כמִנהלת גילדה, שיוצאת נגד הדרג המדיני תוך קידום אינטרסים מערכתיים, מעמדיים ופוליטיים של עצמה ושל מקורביה. שנית, הרמטכ"ל הלוי ו"אחיו לנשק" הבהירו לציבור שבצה"ל של היום בהחלט יש שווים יותר ושווים פחות.
תעמולת המטכ"ל היא שהכשירות של צה"ל נפגעת בשל הסרבנות, ולכן חייבים להתחשב בסרבנים. הטענה הזו מסוכנת ומופרכת. האמת הפוכה לחלוטין. האנשים שהפכו את מעמדם בגילדה הביטחונית למנוף צבאי הם מחוללי הנזק הישירים לכשירות צה"ל, וכל התחשבות בהם רק מגדילה את הנזק.
בפן המקצועי, כשירות הצבא היא הערכת יכולתו המבצעית בפועל. מי שעלול לסרב להילחם משום שהדרג הנבחר לא מוצא חן בעיניו, מכניס אי־ודאות מובנית ליכולת הביצוע בפועל, כלומר, פוגע ישירות בכשירות.
אבל הפן החשוב יותר הוא הפן החברתי. המשך שירותו של הסרבן והיחס המקל כלפיו פוגעים באופן דרמטי באחווה, בלכידות ובשוויון הצבאיים. בדברי הפרידה המפורסמים של בן־גוריון מצה"ל הוא הסביר שהדבר החשוב ביותר למפקד הוא "שיעורר אמון בחייל ובאם החייל. אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם – אזי תדע כל אם עברייה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך".
בדיוק את האמון הזה הרמטכ"ל הנוכחי רומס. מדובר בצמרת צבאית חסרת מודעות לסביבה ולמעשיה. היא מתייצבת לצד חבריה לאליטה, ומוכיחה לציבור שיש אימהות דרג א', ויש אימהות דרג ב'. התוצאה היא משבר אמון שהולך ומחריף; אלא שהמטכ"ל כל כך מנותק מספינת האם, עד שחבריו לא סופרים בכלל את החיילים שמרכיבים את רוב הכוח הלוחם, ולא מבינים את ממדי המשבר שהם מחוללים. את רוח הדמורליזציה שנזרעת פה, כפי שהבין בן־גוריון, עוד נקצור כסופה.
המסקנה המתבקשת, המובנת לכל בר דעת, היא שיש להרחיק מיידית כל אחד מאותם סרבנים, ורצוי בדרגת טוראי. זה הכרח מבצעי. השארתם לא רק פוגעת ביכולות הפעולה של צה"ל, אלא גם הורסת את יסודות המבנה הסוציאלי ההכרחיים לתפקודו, שמחייבים שיהיה צבא אחד ולא צבא של מעמד־על שמשתייך לגילדה הביטחונית, ומתחתיו צבא של שואבי מים וחוטבי עצים.
עד כאן ענייני הצבא. אבל הנקודה האחרונה היא החמורה מכול. בדיוק כפי שחזה בן־גוריון, המטכ"ל שכנע את עצמו שמהבור הוא שולט לא רק בצבא, אלא גם במדינה. הוא הפנים כל כך את שיטת מעמדו הפריבילגי, עד שהוא כופר לא רק בשוויון בתוך הצבא, אלא גם בשוויון הפוליטי של האזרחים, קרי, בדמוקרטיה הישראלית עצמה.
הכישלון הזה גדול והיסטורי. מדובר במשבר ביטחוני, לאומי ודמוקרטי חריף ומסוכן. הוא מעיד על ליקוי עמוק בתפיסת המציאות והתפקיד של הצמרת הביטחונית. אין מנוס מלומר שכדי להשיב את הצבא לכשירות ולהחזיר את האמון בפיקוד הבכיר חייבים להרחיק לא רק את הסרבנים, אלא גם את הצמרת הביטחונית שמשתפת איתם פעולה. את הפיקוד הלאומי הבכיר יש לבנות מחדש, ברוח דמוקרטית ולפי מורשתו הנכוחה של הזקן משדה־בוקר.
