גלי החום של הקיץ, שאחד מהם פקד אותנו השבוע, גורמים לכולנו לחפש דרכים להפשיר מעט את עצמנו מהחום הכבד ולהתקרר. המילים "הפשרה" ו"פשרה" באות מאותו שורש, ושתיהן מכוונות להתרחקות ממצבי קיצון לעבר טמפרטורה נוחה להתנהלות. ובכל זאת, ואף שאנו חווים בקיץ הזה גם התחממות של השיח הציבורי, עדיין לא מורגשת תנועה המונית של מחפשי פשרות. חלק גדול מהסוגיות שמסעירות את החברה הישראלית בשבועות האחרונים היו יכולות להיפתר אם היה פה קצת יותר רצון טוב בכל הנוגע להתנהלות במרחבים המשותפים של חיינו.
ניקח למשל את סוגיית המתווה הניסיוני לרחצה נפרדת במעיינות, שמנסה להוביל השרה להגנת הסביבה עידית סילמן. מדובר בשני אתרי טבע בלבד, לכמה שבועות, ובשעות שמעבר לשעות הפעילות הרגילות של אותם אתרים. הגופים הליברליים וארגוני הנשים היו יכולים לגלות מעט רצון טוב והבנה לצרכים של קהל חרדי או מוסלמי שמקפיד על שחייה נפרדת, ובכל זאת בחרו להתנגד נחרצות למהלך. הייתה להם גם אפשרות נוספת: להתנגד למהלך ובמקביל להציע הצעה אחרת שתוכיח רצון טוב, כמו לסייע למצוקת השוחים בהפרדה בחופי ישראל. החופים מעטים מאוד וצפופים מאוד, ועם רצון טוב אולי ניתן היה להקצות חוף נפרד נוסף, רק לתקופת "בין הזמנים".
למרבה הצער אנחנו לא חיים במציאות של רצון טוב, אלא של פחד וחוסר אמון מוחלט. בעוד הציבור החרדי רואה במתווה המעיינות צעד קטן של התחשבות, המתנגדים רואים זאת כצעד גדול לתוך תהום של אפליית נשים. הציבור הליברלי מצידו טוען בצדק שגם הציבור השמרני נדרש להוכיח רצון טוב ולהתפשר לטובת החיים המשותפים. וכשהליברלים מבקשים פשרה הם לא מתכוונים להסכמה שבשתיקה על כך שהפרהסיה היא בדרך כלל ליברלית, אלא לגילוי רצון טוב מהצד השמרני בסוגיות שנמצאות עכשיו על השולחן.
לפני שבועיים הבריכה בקריית־ארבע נפתחה מחדש, עם פתרון חלקי: ילדים חילונים עד גיל 14 יכולים לשחות בה במעורב פעמיים בשבוע למשך שעתיים
דוגמה לפרשה עכשווית שניתן לגלות בה רצון טוב היא סיפור הבריכה הציבורית בקריית ארבע. אם אתם משתייכים לציבור החילוני ביישוב הזה, שהוקם מלכתחילה כיישוב מעורב ללא ועדת קבלה, אין לכם כיום אפשרות לשחות שחייה משפחתית מעורבת בבריכה הציבורית.
תקציר הפרקים הקודמים: אחרי שנים רבות שבהן הבריכה הציבורית בקריית־ארבע הייתה פתוחה לשחייה נפרדת בלבד, לפני כחמש שנים ביקשה קבוצת תושבים חילונים שהבריכה תקצה להם כמה שעות לשחייה משפחתית מעורבת, בהתאם לאורח חייהם. לאחר שבקשתם לא נענתה הם עתרו לבג"ץ, וזה הורה לקיים בבריכה גם שעות משפחה. הרב דב ליאור, שהיה אז רב היישוב, ורבנים נוספים, פסקו שאין שום בעיה הלכתית לרכוש מנוי לבריכה שיש בה גם שעות מעורבות. אבל קבוצת תושבים החלה במהלך של החרמת הבריכה. פשקווילים נתלו ברחבי היישוב, וטלפניות התקשרו לתושבים כדי ללחוץ עליהם לבטל מנויים. החרם הביא את המתנ"ס, שהפעיל את הבריכה, להפסדים כלכליים, והבריכה נסגרה.
לפני שלוש שנים החליט ראש מועצת קריית־ארבע אליהו ליבמן לפתוח מחדש את הבריכה עם שעות נפרדות בלבד, בניגוד לפסיקת בג"ץ, ולהתעלם מבקשת התושבים החילונים. בג"ץ לא נשאר אדיש, ושוב חייב את המועצה להקצות שעות לשחייה מעורבת. בתגובה הבריכה נסגרה שוב, לכולם. החרד"לים ניצחו שנית. ברוח האישה המשקרת ממשפט שלמה, הם אמרו בפועל לתושבים החילונים "גם לי גם לך לא יהיה", וכל תושבי קריית־ארבע נאלצו לנסוע בשלוש השנים האחרונות לבריכה מחוץ ליישובם.
לפני שבועיים הבריכה נפתחה מחדש, והפעם עם פתרון חלקי. הבריכה פתוחה לילדים עד גיל 14 בלבד, והשעות מחולקות לפי בתי הספר ביישוב. ילדים שלומדים בבית הספר הממלכתי "גוונים" בקריית־ארבע יכולים לשחות בה במעורב פעמיים בשבוע למשך שעתיים. זה יותר טוב מכלום, אבל עדיין לא נותן מענה לתושבים חילונים בוגרים שרוצים ליהנות מהבריכה הציבורית בהתאם לאורח חייהם.
המתנגדים להקצאת שעות שחייה מעורבות בבריכה בקריית־ארבע, מחזיקים בעצם באותה תפיסה של המתנגדים להקצאת שעות שחייה נפרדות במעיינות. בשני המקרים ההנאה שלהם מהמשאב הציבורי, בהתאם לאורח חייהם, אינה עומדת להיפגע. החילונים בקריית־ארבע מבקשים שעות בודדות בשבוע לשחייה מעורבת, והחרדים במעיינות מבקשים שעות בודדות בשני מעיינות, מעבר לשעות הרחצה של כולם. אבל החרד"לים בקריית־ארבע מזה וארגוני הנשים מזה נאבקים על העיקרון, פועלים מתוך פחד, ומסרבים לגלות רצון טוב ולהתפשר.
לא מספיק להקשיב
חוסר המוכנות לוותר פוגש אותנו שוב ושוב במרחבים המשותפים של חיינו. עיריית תל־אביב מסרבת להשכיר אולמות עירוניים לצורך מופעים שמתקיימים בפני נשים בלבד. מהצד השני, המפלגות החרדיות מסרבות לדון במתווה הכותל שאושר על ידי הממשלה בשנת 2016, ואמור להסדיר את התפילה המעורבת ברחבת עזרת ישראל.
הרצון הטוב והיכולת להתפשר הם גם המצרך שחסר כל כך במערכת הפוליטית הנוכחית. הוא חסר לשרים שבחרו להתחיל את עשייתם במשרדים בהצהרות לוחמניות והחלטות לעומתיות; הוא חסר למנהיגי האופוזיציה, שהחרם המתמשך שלהם על נתניהו הוביל להקמת ממשלה בהרכב שאינו זוכה לאמון רחב, כזה שנדרש להובלת מהלכים גדולים; והרצון הטוב היה חסר כמובן לשר יריב לוין ולח"כ שמחה רוטמן, באופן הכוחני שבו בחרו להוביל את הרפורמה המשפטית. הם היו יכולים להתחיל לטפל בחולאי המערכת המשפטית שנמצאים בקונצנזוס, או לפחות ליזום שיח וניסיון אמיתי להגיע להסכמות על הרפורמה בשלב מוקדם, ולא רק אחרי שהמחאה הבעירה את הרחובות.
בעקבות הרפורמה מתקיימים בחודשים האחרונים ברחבי הארץ מעגלי שיח ומפגשים בין מתנגדי הרפורמה לתומכיה. למפגש ולשיח קשוב יש חשיבות עצמאית, גם אם לא מנסים למצוא הסכמות. אבל אם כן מחפשים הסכמות, אי אפשר להסתפק רק בהיכרות אישית ובהקשבה לכאבים. השאלה שחייבת להישאל היא על מה אתה מוכן לוותר כדי להמשיך לחיות כאן יחד. ואם רוצים למצוא פתרונות, התשובה אינה יכולה להיות "ויתרתי מספיק, עכשיו תורך".
הקיטוב וחוסר האמון יצרו מציאות שבה כל צד בוויכוח משוכנע שהוא הצד היחיד שמוותר ומקריב. אבל אם כל צד נשאר רק עם תחושת הקורבן, אי אפשר להגיע להסכמה. אם רוצים להגיע להבנות ולהסכמות על התנהלות במרחבים המשותפים של חיינו, כולם צריכים לגלות רצון טוב ולומר על מה אנחנו מוכנים לוותר.
