בעיר שבה גדלתי לא היה קולנוע נורמלי. היה את רב חן בתלפיות, ואת גלובוס גרופ בבנייני האומה, אבל שניהם התייחסו לקולנוע בתור טלוויזיה גדולה מאוד. זו לא הייתה "חוויה" של ללכת לקולנוע, כמו שהייתה בערים אחרות (על פי מקורות זרים, כמובן).
ההליכה לקולנוע הייתה בעיקר כדי לראות בזמן אמת את הסרטים שכולם דיברו עליהם, לפני שיגיעו לוידאון או לחנויות השכרת סרטים (אין לי מושג איזה, היינו לוקחים מהוידאון). היינו הולכים, יושבים בשקט מול הסרט, יוצאים המומים כעבור שעה וחצי או שעתיים.
זה היה אירוע חברתי, כן, אבל אירוע חברתי מסוג מסוים מאוד. אנשים הלכו לקולנוע לדייט, אבל אני מניח שזה היה בעיקר בשביל השקט והחשיכה במרחב הציבורי. הלכנו עם חברים לקולנוע, רק כדי שיהיה לי עם מי לדבר אחר כך, כשיוצאים לאוויר הקר. היו גם לא מעט מבצעים שכללו אחד פלוס אחד, או כמה כרטיסים במחיר מוזל. היו מבצעים של סלקום ושל אורנג'. יצא לי גם לצפות בקולנוע לבד, בסינמטק. חוויה סטודנטיאלית ירושלמית מפוקפקת למדי, אבל כזו שצריך לעבור.
לפני כמה ימים הלכתי עם אחד מאחי לראות את "העיר הזאת" בקולנוע. השעה הייתה מאוחרת בערב, ובני נוער הסתובבו ברחבי הסינמה סיטי כשהם לבושים ורוד. לא התעמקתי בזה, כלומר ידעתי שהם הולכים לראות את "ברבי" או את "אופנהיימר" אבל מיהרתי לסרט אחר. סרט שיצא לי לראות כהצגה לפני כמה שנים – כש"העיר הזו" עלתה בתיאטרון האינקובטור והפכה אט אט להיות קאלט. כמה קאלט? בואו נגיד שחבר שלי היה לוקח כל דייט ששרד יותר משלושה שבועות שתראה איתו את ההצגה, כדי שתבין את הבדיחות הפנימיות שלו. ככה קאלט.
נחזור ל"העיר הזאת" בהמשך. כש"ברבי" יצא לאקרנים, יצא יחד איתו סרט אחר, שלוש שעות על פיזיקאים ופוליטיקה ופצצות אטום – אופנהיימר, של כריס נולאן. לא הייתה לזה סיבה מיוחדת, אבל לאט לאט נוצר בן כלאיים חדש; ברבנהיימר. אירוע שבו הולכים לראות את ברבי, סרט מלא בוורוד על בובה, נשיות וייצוג נשי, ולאחריו את אופנהיימר, סרט מלא בגברים, בפוליטיקה ובמלחמה גדולה. אירוע שיש בו פן קומי, כמובן, כי שני הסרטים יועדו (לכאורה) לקהל שונה. ובכל זאת, אירוע.
האירוע הזה מתחבר לרצף אירועים שלם – מבני הנוער שהלכו לראות את המיניונים כשהם לבושים בבגדים מחוייטים (גם זו הייתה תופעה שהתחילה בטיקטוק), דרך הקרנות מעריצים של סאגת "הנוקמים" (ובה אנשים באו לצפות בסרטים שהם לבושים בבגדים של הדמות האהובה עליהם), כמובן, הקרנות הקאלט של "מופע הקולנוע של רוקי", ועוד המון המון אירועים שהיו, לאורך זמן ממושך, בשוליים של הקולנוע המיינסטרימי, ואט אט הופכים להיות במרכזו. ועיקרם – ההליכה לקולנוע היא כבר לא כניסה למקדש שקט המוקדש לאומנות המסך, אלא אירוע חברתי שמתרחש עם, ובמקביל, לסרט.
כשצפינו ב"עיר הזאת" היו מאחורינו בני נוער שישבו, צחקו בקול, העירו הערות והרעישו באופן כללי. אני שונא את זה, כן? סיוט לראות ככה סרטים, אבל אני יכול להבין את זה, כי בעידן הסטרימינג צריך סיבה טובה יותר מאשר "סרט" כדי לצאת מהבית לקולנוע.
במידה רבה, הצפייה בסרט בקולנוע חזרה להיות כפי שהייתה לפני שנים, בזמן שהקרינו את טרזן על סדין לבן בבית העם; לא רק "צפייה משותפת בסרטים" אלא אירוע ציבורי שלם, שבו הסרט המוקרן הוא רק חלק מהחוויה החברתית שסובבת סביבו.
