השיחה איתה תופסת אותי בכניסה לחוף הקשתות בקיסריה. בגד ים מהסוג השמלתי, כפכפי הוויאנס מהסוג המזויף, ילדים ונכדות מהסוג המושלם. לא אווירת עבודה קלאסית, אבל יצא לי לתקתק טורים ועריכות בתנאים מורכבים מאלה. לא הפעם. שעת אחר הצהריים, עננים של אחרי שרב, ולחות בגדר הסביר: בדיוק הזמן לבנות ארמון בחול, בלי להזיע בחוף ובלי לקפוא מקור בכל יציאה מהמים. "מקליטים מחר", אומרת לי המפיקה של תוכנית אקטואליה ותיקה, שעה שהטלפון מתמלא חול עד לסוללה. "זה אייטם על סערת ההפרדה במעיינות בעקבות הפיילוט של השרה עידית סילמן. פאנל הגון וקשוב". הפאנל אולי קשוב, אני עונה לה, אבל אני לגמרי לא. בין חורבות נמל קיסריה העתיקה והמשגעת, אני מתגוננת מגלי האקטואליה הסוערים. חצי שנת טירוף דורשת אסקפיזם כמו שרק בילוי משפחתי יכול לתת. ומה כבר יש לי להגיד? גם ככה אני לטובת שני הצדדים. עם כולם אני מזדהה, את כולם אני יכולה להבין. בערך.
שנות ילדותי הבת־ימית כללו הרבה פחות שעות ים ממה שאפשר היה לצפות. המשפחה הארגנטינאית שלי התגברה על הפיתוי שבקרבה המבורכת לחוף ("את לא מבינה, בארגנטינה הים הכי קרוב היה במרחק של ארבע שעות נסיעה מהבית בבואנוס־איירס!"), ונמנעה מרחצה מעורבת. החוף הנפרד בעיר עוד היה בחיתוליו, וההגעה אליו הצריכה צעידה בלתי נסבלת על גבעת חול לוהט, בעוד כפכפי האצבע טרום־ההוויאנס דורשים תיקון חוזר מדי שלושה צעדים כי רצועת הגומי שוב יצאה מהחור המתרחב והולך שבסוליה. אז ויתרנו על החוף המקומי, וכמו משינה, גם אנחנו בקו חמש נסענו אל הים. בניגוד ללהקת נעורינו, אנחנו נדרשנו לאוטובוס נוסף ומקדים – צפונה לכיוון תל־אביב.
חוף שרתון שלמרגלות מלון הילטון נהנה אז ממחיצה שנמשכה לתוך המים העמוקים, ומשכנות מפוקפקת לחוף מציצים. החבר'ה מהסניף היו נוסעים יחד לחוף המפנק, זוכים לשעות רחצה מקבילות לגברים ולנשים בחסות המחיצה, ונפגשים שוב אחרי שעה־שעתיים לגלידה ולנסיעה מייגעת, מתובלת חול ולחות, בשני אוטובוסים חזרה לבת־ים. בחוף ההוא למדתי מאחיותיי לשחות, שם שילמתי את מחיר העדפת שמן אגוזים על פני קרם הגנה, ושם למדתי לענות בקלות על שאלת התעדוף: ים או בריכה. אלא שהרחצה הנפרדת בבריכה הייתה גם היא מרחק שני אוטובוסים מהבית – מבת־ים ועד גלי־גיל, שנחרבה לימים לטובת מתחם היהלומים ברמת־גן. אז לרוב הסתפקנו בהליכה על הטיילת או בקומזיץ לילי בחולות.
אנחנו לא הגענו יותר מדי אל חוף הים, אבל חוף הים הגיע אלינו. כמקובל בערי חוף ישראליות, הרוחצים והרוחצות נהגו לחזור לביתם באותו לבוש שבילו איתו על החוף, גם אם גרו בקצה השני של העיר. במקרה הטוב הם והן טרחו להתכסות במגבת, יש שיאמרו – מגבת מטבח. מאז בנינו משפחות, עברנו מזרחה, והים נותר חוויה שנתית חד־ספרתית. כמו לחופים גם למעיינות אנחנו מגיעים בהרכב משפחתי דו־מגדרי ובלבוש כמעט מלא; מוצאים לעצמנו פינה, וחולקים אותה על פי רוב עם עוד משפחות דתיות וחרדיות שבאו להתבודד ביחד, בתנאים של צניעות יחסית. אז איפה אני בוויכוח על מעמד האישה בגובה פני הים? במקום שבו החול נכנס לאוזניים ואת לא מתלוננת, כי אין לך כבר כוח לסערה היומית. איך אמרו משינה? למה לי פוליטיקה עכשיו.
ואז מחלחלת המחשבה שאולי בעצם אין לי כוח להיאבק כי זה פשוט לא המאבק שלי. אולי־אולי אין לכן, נשות המחנה הליברלי, כוח להיאבק על אמונתן של נשים אחרות, כי זה פשוט לא המאבק שלכן. הרי פגשנו אתכן בחופים הנפרדים, את אלה שרוצות להשתזף בלי שיציקו להן ובלי שיציצו בהן. אלה שלא מרגישות בנוח עם המשקל או עם המבנה. אלה שאין להן שום קשר לדת, אבל יש להן אי נוחות עם הנורמליזציה של הלבשה תחתונה במרחב הציבורי. הרי גם אתן שמות מחיצות ביניכן לבין החוף הנודיסטי המקומי. גם לכן יש גבולות הטעם הטוב – מול הילדים, מול ההורים, מול חבר חדש שעוד לא ממש מכיר. אז אולי גם לבחורות דתיות מגיעה פיסת מעיין קטנה לשכשך בה? אולי אפילו לגברים הדתיים? אולי לא כל הפרדה מגדרית היא בהכרח פרימיטיביות שנכנעת לפיתוי המיני, אלא בסך הכול כבוד לגוף הנשי, ואולי גם לזה הגברי? אולי אתן מתחתן את הקו האדום בתוואי שהנורמליזציה החברתית שלכן שרטטה, אבל מותר לכן להתחשב גם בקו אדום של אחרות ואחרים?
אז אומרים – העיתוי, אוי העיתוי, בשיאה של סערה. צודקים. אבל תגידו, מתי כן נוח לכם לחרוג מהרגלי המרחב הציבורי החילוני שמשכתם לקיצון מחפיץ בשלטי חוצות, בפרסומות למגנום ולמכוניות, ובשורה של תוכניות פריים־טיים? איזו ממשלה אמורה לדאוג לפרטים הקטנים בחייהם של מסורתיים ודתיים? ממשלת לפיד, שסימנה אותם ככוחות האופל? ממשלה שבה מרב מיכאלי קיצצה תקציבי תחבורה לחצי מיליון אזרחים, כי "ממילא יפנו אותם בסוף"? מהי שעת הכושר המתאימה לדאוג לאמונות ולאינטרסים של האחר, גם כשאתה לא מזדהה איתו? אכן, כרגע רמת האמון הגיעה לשפל כזה שכל צעד – מהוסס ככל שיהיה – מוליד קונספירציות של השתלטות ומדינת הלכה. אבל אמון צריך להיבנות לשני צדדים. מי שלא רוצה לראות תנועה לא מבוקרת, מוכרח לתת מרחב תזוזה. כשתנועת ההתנגדות יוצאת למלחמת כול בכול, לא רק שהמסרים לא נקלטים – הם גם צפויים לתגובת נגד, עם החלפת ממשלה או בלעדיה. איך אמרו משינה של נעורינו? אבל אין מי שיודע מה צפוי בעוד שנה במתח שכזה.
אז אני אומרת למפיקה שלא אגיע, כי אני בכמה שעות חופש ולא מסוגלת לחשוב על זה בכלל. אבל בלי משים אני כותבת לעצמי כמה נקודות בקבוצת הוואטסאפ האישית שלי, זו שנושאת את השם המכובד "רק אני ואנוכי". כי גם במחנה המחאה והתסכול יודעים את הכלל הזה של משינה, של העולם: כשזה "רק אני ואנוכי נורמלי מכולם", זה לא באמת להיות חופשי בארצנו; זו לא באמת קבוצה – זה לגמרי לבד.
