חליטת זמרי
אני יכול להתמודד עם הרבה דברים: הפגנות, סרבנות, חרדות. זו תקופה שהצריכה מאיתנו הרבה התמודדויות, אבל אני מרגיש שכולנו עוברים בשתיקה על הדבר הכי נורא שקורה פה בתקופה האחרונה. החום. כולם פה מקשקשים על חוזה שהם חתמו מול המדינה: גם לי היה חוזה, ובמסגרת החוזה התפשרתי המון והסכמתי לספוג את הקיץ הישראלי על כל השלכותיו. אבל מה שקרה פה בשבוע האחרון זו שבירת כלים מוחלטת. החום הישראלי איבד את זה ברמות של דן חלוץ בואכה עמירם לוין. לא ביקשתי קרירות בריטית, אבל 45 מעלות? בואו, תפזרו עליי נענע, תזרקו חתיכת לימון, ותשנו לי את שם המשפחה מזמרי לוויסוצקי.
קול ישראל מביירות
תגידו, חסן נסראללה התחבר לעידן פלוס? האיש מעודכן ברטוריקה של התקשורת הישראלית יותר ממני. השבוע הוא הגדיל לעשות ושילב בנאומו את הטענה שנתניהו מסתיר מהעם את כשירות הצבא. זה באמת מה שחסר לי, עם כל הפרשנים שנשמעים פה אותו הדבר, שהוא יצא מהבונקר כדי לחזק את הנרטיב שלהם. ומה השלב הבא, נסראללה מזהיר מפגיעה בהייטק הישראלי? נסראללה טוען שהחרם על שטראוס לא מצליח? נסראללה מתלונן על חוק הגיוס ומגבה את היועמ"שית כשומרת סף? אני תוהה מה עוד צריכים חסרי האחריות עם המיקרופונים כדי להבין שהתעמולה שהם מפנים נגד ממשלת הימין נשמעת גם בבונקרים בביירות.
אגב, חסן לא הכניס אפילו מסר אחד מהפטריוטים. בושה.
נדמה לי שהסיבה היחידה לכך שהוא לא פותח במלחמה היא אותה הסיבה שגרמה לסורים לעצור במלחמת יום הכיפורים ממש לפני הכנרת: הם חשבו שטומנים להם מלכודת. אז נסראללה, לצערי זו לא מלכודת הפעם, סתם טמטום.
המחרוזת של רפאל
חגגתי השבוע יומולדת, וכנהוג במחוזותיי ובמחוזות הדוקטור לקחנו לנו סוף שבוע ירושלמי כדי לציין את הזקנה וקפצנו למקום הכי קדוש בירושלים (ויסלחו לי שלוש הדתות): שוק מחנה יהודה. שילוב מוזר בין ממתקי גומי, דגים, חלבה ואלכוהול. בכל פעם שאני מגיע לשם אני נזכר בימים שהייתי ילד, כשהיו מדברים על מחנה יהודה בחדשות וידעת שהולכים לשמוע שירים עצובים.
כשהייתי ילד אהבתי ללכת עם אבא לשוק בעפולה, לקנות ירקות ופירות. הייתי עוזר להעלות את השקיות מהאוטו לדירה, תוך כדי שאני משחק את משחק "כמה שקיות אני יכול לשים על אצבע אחת בלי לשבור איזו קמיצה". אבל למחנה יהודה אני לא מגיע בשביל ירקות, אלא כדי לשתות, לאכול משהו טוב, ואז לשתות שוב. בשלב מסוים באמצע הלילה הגיעו שני שוטרים לכבות את המוזיקה. השווקים השתנו עם השנים אבל בין שתיים לארבע עדיין אסור לעשות רעש.
התבאסתי. אבל אז אחד השוטרים קלט אותי ובא להגיד שלום. הוא אמר שהוא אוהב להקשיב לי ברדיו. אמרתי לו שיש לי יומולדת, וביקשתי שייתן לנו לשמוע עוד שיר לפני שהוא סוגר. הוא הסכים. ביקשתי מהברמן מחרוזת של הפרויקט של רביבו, וכשהשוטר שמע את זה הוא דפק לי מבט של "יא נקניק, אמרתי שיר אחד, מה מחרוזת". תודה לרפאל השוטר על הזרימה, והתנצלות כנה בפני תושבי השכונה. ניפגש בעוד שנה.
דרך הגב
לקראת שנת הלימודים שבאה עלינו לחרדה מוחלטת, כי הזאטוטים עולים לכיתה א', הלכנו השבוע לקנות להם תיק חדש. מעולם בחיי שום מוכר מזרנים לא השקיע בגב שלי כמו שהדוקטור השקיעה בבחירת התיק האיכותי ביותר מבחינה אורתופדית. בשלב מסוים ניסיתי להסביר לה שהיא לא דוקטור לרפואה, אבל היא בדיוק הייתה עסוקה בלאשרר את טענת המוכר שסוכנות החלל נאס"א אכן מעורבת בפיתוח משענת הגב של תיק מכבי חיפה קולקציית 2023. כדי לוודא שנוח להם נתנו לילדים להסתובב עם התיק על הגב למשך כמה דקות. לתיק יש גלגלים, אבל הדוקטור רוצה שיתרגלו גם מצבי קיצון של נשיאת תיק על גבם.
רבאק, רק שלשום חגגתי 41, אבל אני עדיין מרגיש צעיר מכדי שיהיו לי שלושה ילדים בבית הספר. בהערת אגב, זה רק אני או שנאס"א כבר שנים לא טסה לחלל ורק עסוקה בייצור מוצרי נוחות שכתוב עליהם "פותח בשילוב טכנולוגיות נאס"א"?
ההדתה שלכם חזרה
אני זוכר מתי פרצה המילה "הדתה" לחיינו. זה קרה כשבחור נחמד שהכרתי פעם, נפתלי בנט, הפחיד מאוד את האנשים שפוחדים היום מאנשים אחרים עם כיפות גדולות יותר. מאז זרמו הרבה פייקים בנהר ובנט הפך מנביא שקר לדובון אכפת לי עם שישה מנדטים וראשות ממשלה. בתקופה שהוא היה ראש הממשלה, יש לציין, לא שמענו כמעט על "הדתה": המושג נעלם בנבכי הרק לא ביבי, והציבור החרדי הפסיק להטריד ילדות תמימות באוטובוסים וכתבות של ערוצי טלוויזיה במטוסים.
לפתע, כשנדמה שקמפיין הסרבנות התחיל למצות את עצמו, והשפחות הפכו מאדומות לשקופות, והמחאה בקפלן חצי דעכה חצי יצאה לחופשה באירופה הקלאסית – ההדתה חזרה, חמושה בסיפור על נהג מוזר שצעק על ילדות שילכו לשבת מאחורה באוטובוס ועל חרדי אכזר שצעק על נריה קראוס לעבור מקום במטוס. עזבו שנייה את שני הסיפורים הספציפיים האלה, שככל שעבר הזמן התגלו כחשודים יותר ויותר; אני מבקש מכם לשים לב רק לדבר אחד: אם תופעה רווחת כל כך נעלמת כמעט בתוך שנייה ברגע שמתחלף השלטון, סביר להניח שהיא לא באמת תופעה, היא קמפיין.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
