הדיון בהפרדה המגדרית בשטחים הציבוריים, בעקבות הצעתה של השרה עידית סילמן לקיים הפרדה בשעות מסוימות בשמורות טבע, גרם לי לפקוח את העיניים בעיצומם של בילויי אוגוסט והחופש הגדול, ולבחון באופן רציני ומעמיק את דעתי בעניין.
באחד מימי השהות המופלאה על גדת הירדן עם האוהל וציוד הקמפינג וילדיי ואני, התבוננתי ימינה ושמאלה וראיתי רבים שעשו כמותנו: ארזו מיטלטלים, ונסעו צפונה למרחבים מעט קרירים יותר. פתחו אוהל, מתחו צילייה, השכיבו מזרנים והרכיבו פק"ל מאובזר, לבשו בגדי ים ונתנו למים הקפואים של הירדן לסחוף אותם לאורך הנהר, הלוך וחזור.
גברים, נשים, ילדות וילדים – כולנו כאחד מצאנו את עצמנו חיים בזרם המים בכמה ימים של הפסקה גמורה מהשגרה הממתינה בבית.
במחשבה ראשונית, הגיוני לחשוב ששכנינו לאוהלים היו גם הם כמונו, מתנחלים או דתיים לאומיים על הרצף, לבושים בחולצת סוף מסלול של מישהו מבני המשפחה, בחצאית ובסנדלי שורש. אלו לכאורה האנשים שפוקדים את הפינות הנידחות של מעיינות ונחלי ישראל.
אבל האמת היא שלא מעט מהשוהים לצידנו, המשתכשכים איתנו בנחלים, הם דווקא חרדים.
ראינו אותם מגיעים במכוניות המשפחתיות, עם מזרנים וציוד קמפינג. הגברים לבושים בחולצות לבנות ובציציות, והנשים – בבגדי ים צנועים מכף רגל ועד ראש. משפחות מרובות ילדים מכל הגילים, מרובות דודים ומרובות גיסים.
היו שם חסידים וליטאים. חלקם פתחו מניינים על גדות הנחל, אחרים התקינו שעת דף יומי תחת הצילייה.
עד לפני כמה שבועות לא ראיתי במחזה הזה דבר חריג או לא שגרתי. אנחנו רגילים לפגוש אותם, להחליף מילים וגם מצרכים מיותרים שהבאנו לנופש. אנחנו רגילים לשהות איתם במים, לעבור דרך המאהל שלהם, אנחנו רגילים לכך שהם עוברים דרך המאהל שלנו. מעולם לא שאלתי את עצמי האם משהו פה נראה לי לא כשורה.
השנה פתאום שמתי לב לנקודת הערבוב הזו במעיינות שכולם מדברים עליה, ותהיתי מה לגבי ההפרדה המגדרית ואיפה זה פוגש אותי. ובעצם, איפה זה פוגש גם את הנשים החרדיות ששכנו לצידי על גדת נהר הירדן.
מדרון חלקלק
ובכן, זה לא. לא פוגש אותי וככל הנראה גם לא אותן.
אני וגם הן מגיעות יחד עם הילדים ושאר בני המשפחה למעיין או לנחל כשאנחנו לבושות לבוש מלא, וכך גם ילדיי.
המסקנה המתבקשת היא שבעצם אין שום צורך בהפרדה כי הנה, אני בעצמי חוויתי את מעיינות ישראל לצד חרדים לא מעטים שלא ראו צורך בהפרדה במים, ונהנו בלי להפריד את שעות הפעילות במעיין.
יוזמת ההפרדה פונה כנראה לקהל אחר, שהוא ככל הנראה לא קטן והוא ככל הנראה זקוק לזה. קהל שמבקש שהמעיינות השייכים גם לו יוכלו להיות נגישים לו, ושתינתן לו האפשרות וההזדמנות ליהנות מהם, לפחות לזמן מסוים.
נכון, זאת בוודאי החלטה שצריכה להיות מעוגנת היטב. צריך לוודא שהיא משפרת את השוויון ולא פוגעת בו. צריך לאפשר לנשים וגברים המעוניינים להשתכשך בהפרדה את הזמנים המתאימים לכך באופן שלא תיפגע השהות של שאר הציבור המגיע למקום במעורב.
החלטה כזו צריכה להתקבל בחיבוק בידי כל מי שצועקים "שוויון זכויות", שהרי זה מה שהיא משיגה. היא מנגישה את המרחבים הציבוריים לכולם, גם למי שלא יכולים, כל אחד מסיבותיו, להגיע ולרחוץ ללא עזרת הפיילוט.
אז למה היא הפכה לעוד אחד מסעיפי הלוחמה בממשלה הזו? מה מכעיס כל כך בבקשה לאפשר לכולם, בלי להפריע לאף אחד אחר, ליהנות מארצנו היפה?
בשיחה שהייתה לי השבוע עם חברה שלא חושבת כמוני, שרואה בהסדר הזה "מדרון חלקלק" להפיכת המדינה ללא דמוקרטית, הלכתית ופוגענית כלפי ציבורים אחרים, הבנתי.
הבנתי שהשיח ברחובות וברשתות החברתיות בימים אלו טעון כל כך, חסר אמון כל כך ופגוע כל כך, שכל צד בוויכוח מתקשה להסיט את מסך האיבה והקיטוב כדי לראות מה באמת טוב ומה באמת נכון לנו כציבור וכעם.
אילו לא היינו מרגישים כל כך מאוימים זה מזה, היינו מתהדרים בהסדר כזה. היינו מתפארים בכך שאנחנו מדינה שבה חרדי וגם חילוני יכולים לטייל באותו הנחל בלי שאלו יפגעו באלו. מדינה שיש בה מספיק מקום לכולם, ומרחב המאפשר לכל אחד לקיים את אורח חייו בלי שזה יפגע באחר.
ובמקום זאת, הנה מצאנו לנו משהו חדש לריב עליו. מלחמה חדשה להתנצח סביבה כשהרצון הוא רק שהצד השני יפסיד, יהיו התוצאות אשר יהיו.
לכן, יחד עם הפיילוט הזה דרושה בדחיפות לאומית חקיקת רפורמה שתשנה את השיח בינינו. שתשקיע ים תקציבים במציאת דרכים לתיווך בין הצדדים. להסרת המטען החורג מכל מילה ומילה שיוצאת מפיו של מנהיג כזה או אחר, כדי שנצליח לחזור לראות, לשמוע, להרגיש ולדבר כמו שצריך.
כדי שנוכל לשוב ולשוחח באמון, תוך חשיבה מעשית על פתרונות, בנגישות זה לזה, והכי חשוב – באהבה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
