כל הדרכים מובילות ליואב גלנט. קצות החוטים הנפרמים של הקואליציה מוחזקים כולם בידי שר הביטחון: בחוק הגיוס, במדיניות הממשלה מול ההתיישבות ביו"ש, וכמובן ברפורמה המשפטית. גלנט יושב על הגדר, רגל פה רגל שם, אבל בניגוד למילים בשירו של אריק אינשטיין, הוא ממש לא בסדר עם כולם.
רבים בקואליציה רואים בו נטע זר. מאשימים אותו בתקיעת הרפורמה, בפירוק הצבא, בכניעה לסרבנות וברדיפת ההתיישבות. יש שמוסיפים חולשה מול הטרור. גם מצד המחאה הוא סומן כיעד עיקרי להתקפות. קמפיין ארסי של "אחים לנשק" הפך אותו השבוע למטרה, פשוטו כמשמעו, בטענה שבשתיקתו הוא "מפרק את צבא העם". הם דורשים מגלנט, שבלם את נחשול החקיקה הראשון, לעשות זאת שוב. הפעם הם מצפים להכרזה שלא תהיה חקיקה אלא בהסכמה, מה שלכאורה יסיים את המשבר מול המילואימניקים.
אלא שמול הדרישה הזאת גלנט חושב על איינשטיין אחר, שמיוחסת לו (כנראה בטעות) האמירה שאי שפיות היא לעשות את אותו הדבר ולצפות לתוצאות שונות. במקרה הזה, לתפיסתו, אי שפיות היא דווקא לחשוב שאם יעשה את אותו מעשה ישיג את אותה התוצאה. מה שבלם בראשית האביב את המשך החקיקה לא היה נאומו בלבד, אלא שילוב: אפקט ההפתעה, פיטוריו הנמהרים וההפגנות שבעקבותיהם, ואווירת הלחץ של ערב קריאה שנייה ושלישית.
נאום נוסף שלו, בדרישה לבלימת חקיקה שכרגע ממילא לא מקודמת, לא ישנה את סיכויי הרפורמה הקלושים ממילא. החרדים דרדרו אותה במורד סדר העדיפויות הקואליציוני, וגם המרד השקט בליכוד לא דוכא. חמישה עד שבעה חברי כנסת כבר הבהירו שאין רוב בלי לדבר איתם. ולכן מהלך כזה לכל היותר יגרום לנתניהו להרהר שוב בפיטוריו, בתנאים פוליטיים נוחים יותר, ובעיתוי שבו ראשי הצבא זקוקים לכתובת עם אמון בדרג המדיני.
המדד המרכזי שנבחן בדיונים של ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל הוא שאלת הכשירות. יש פער עצום בין הדיווחים שדולפים מהצבא לאלה שמגיעים מהממשלה בנוגע להיקף הפגיעה, בעיקר בחיל האוויר. בסביבת נתניהו מדברים על אירוע תחום וניתן להכלה. בצה"ל מדברים, גם לציטוט, על פגיעה הולכת ומתרחבת, בעיקר במערכים שנשענים על מילואימניקים ותיקים, כמו בית הספר לטיסה. במחאה טוענים שתמונת המצב חריפה עוד יותר: מאי התייצבות שקטה של טייסים שביקשו שלא יקראו להם כדי שלא יצטרכו להודיע רשמית על הפסקת מילואים ועד חלק ממובילי הטייסות המבצעיות שנעדרים מהפעילות.
הידיעות על תיאום בין הרמטכ"ל, ראש המוסד וראש השב"כ לקראת עדכון פומבי של הציבור הוכחשו בינתיים, אבל עצם פרסומן ייתר אולי את הצורך בהן. בישיבה הבהולה עם נתניהו עמד הרמטכ"ל על כך שחובתו להתריע על פגיעה בכשירות. הוא מדבר בחדר הסגור, אבל הדברים מוצאים את דרכם החוצה. ובכל מקרה, את היקף הפגיעה האמיתי, לכאן או לכאן, אי יהיה אפשר להסתיר אחרי החגים. שלושת החודשים הקובעים לעניין יציאה מכשירות מבצעית יימלאו אז, בדיוק לקראת כינוס כנס החורף של הכנסת, ובראשיתו חוק הפטור מגיוס. זה עלול להיות ספטמבר השחור.
בגזרת הגיוס גלנט מבודד הרבה פחות. דרישתו המקורית הייתה להצמיד לחוק הפטור לחרדים את חוק הוקרת השירות, שיצמצם את האי־שוויון מהכיוון ההפוך. במקום גיוס חרדים – הטבות בהיקף של מיליארדים למשרתים ולמילואימניקים. אלא שהמחאה המתעצמת והמתיחות הפנימית בצה"ל עלולים לגרום לו לסגת גם מכך. אזהרות ראשונות הוא כבר העביר לח"כים החרדים.
אף פעם לא היה מועד נוח להעברת חוק הפטור, ובכל זאת, 25 שנים של גלגולי חקיקה עברו. המתווים עלו וירדו בין בג"ץ לכנסת ובין ממשלה לממשלה, אבל שום צעיר חרדי לא גויס בכפייה. אלא שעכשיו גם ההסדר הקיים נפתח לדיון. כדי להבעיר את הרחובות על עילת הסבירות נדרשה המחאה להעביר מדינה שלמה סמינר זריז במשפט חוקתי. חוק הפטור מגיוס יהיה קל להסברה הרבה יותר. אפילו ח"כים מהאגף הרדיקלי ביותר של התמיכה ברפורמה, כמו אלמוג כהן וטלי גוטליב, מתבטאים נגד פטור גורף. הרפורמה שנועדה לבצר את הפטור לעולמי עד מעמידה בספק גם את היכולת להמשיך את המצב הקיים.
במקום חוק היסוד, בדיוני הצוות המצומצם לחוק הגיוס הציעו המשפטנים להסתפק בהוראת שעה למשך עשור. ביהדות התורה זעמו. אלא שגם המסרים שהעבירו החרדים לנתניהו מבולבלים: ביתד נאמן הודיעו שיוותרו אפילו על פסקת ההתגברות, אבל אחר כך גולדקנופף, מאגודת ישראל, הבהיר שהיא תנאי בל יעבור כחלק מההסדר. היה מי שתדרך שבלי קשר לגיוס תם עידן הרפורמה המשפטית, אבל בהודעות רשמיות הם נשבעים לה אמונים.
השאלה שמתחדדת שוב, כשהאינטרסים כבר לא נפגשים, היא מי משתמש במי. כמו על אונייה בין גלים סוערים, כולם רבים איזה מטען יושלך לים. החרדים דורשים להיפטר מהרפורמה, נתניהו ולוין דורשים שירככו את חוק הגיוס, ובינתיים האונייה מחשבת להישבר.
חלק מהפוליטיקאים החרדים היו מעדיפים להנמיך פרופיל ולבקש עוד דחייה. גם בלי חוק, איש לא מגייס חרדים בכפייה. אלא שהאדמו"רים לא מוכנים. הם לא נצמדו לגוש הימין כדי להתפשר על ציפור הנפש בשיא כוחם. ויש גם נימוק מעשי: בלי הסדר משפטי עלולה להיווצר בעיה משפטית בהמשך תקצובם של מי שיהפכו למשתמטים לפי החוק היבש. המדינה אולי לא תשלח את המשטרה הצבאית לגייס אותם על משאיות, אבל תתקשה להמשיך להזרים את הכסף לישיבות.
ביום שני בבוקר נרשם תקדים חריג: השר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ' אישר לראשונה פינוי של מאחז, "אעירה שחר" בבנימין. על התקדים הזה נוסף עוד אירוע לא רגיל: גלנט, שבדרך כלל רגיש מאוד לחלוקת הסמכויות במשרד הביטחון, העניק הפעם את הקרדיט בנדיבות לסמוטריץ', שבתור השר הממונה על המנהל האזרחי נאלץ לחתום על הפינוי.
לפני שנה וחצי, כשנהרסו במקום שלושה קרוואנים, גלנט צייץ: ״תודה בנט, תודה איילת, תודה מתן, תודה ניר״. השבוע היה יכול להוסיף לרשימה גם ״תודה בצלאל״. עם הסמכות באה האחריות, הסביר סמוטריץ'. בהודעה בשם "מקורביו" הדגיש שמדובר בקרקע ערבית פרטית ולכן היה בלתי אפשרי להכשיר את נקודת ההתיישבות. ההסבר הזה (המדויק משפטית) סיבך אותו עם מכתב רבנים "אל נבחרי הציבור", כלומר אליו, ובו מחאה על עצם השימוש במונח "קרקע פרטית" בהקשר של קרקעות שהמלך חוסיין חילק בשעתו למקורביו. הרבנים הזהירו ש"זה כלי פוליטי בידי מתנגדי ההתיישבות" וסיימו בנזיפה על כך ש"הרפואה לחולשות אינה בקבלת הנחת היסוד של האויב".
בין החותמים היו גם רבנים המזוהים עם האגף של סמוטריץ', אבל טביעות האצבע של חוגי עוצמה יהודית ניכרו היטב, כשבראש החותמים בלטו הרב דב ליאור והרב שמואל אליהו, שמזוהים יותר עם מפלגתו של בן־גביר. זה לא מקרי. סמוטריץ' גוזר קופונים לא מבוטלים באמצעות סמכויותיו באוצר ובמשרד הביטחון, ובן־גביר אינו מחמיץ את ההזדמנות לגבות ממנו תג מחיר כשאפשר. ח"כ לימור סון הר־מלך, שמיהרה להצטלם על חורבות המבנה, תקפה את שר הביטחון ואת אלוף הפיקוד. שמו של סמוטריץ', האחראי הישיר, נפקד. אבל המסר הועבר. אלמלא זהות השר האחראי ספק אם האירוע היה זוכה לאותה ההתייחסות, אבל כאן נוצרה הזדמנות מתוקשרת לגריפת נקודות בדרבי הפנימי. וכידוע, ממשלות לא נופלות אל התהום שבינן לבין האופוזיציה, אלא מועדות דווקא בסדקים הצרים שבתוכן.
