היה זה בעיצומו של אלול דאשתקד, עת הלכה לעולמה המלכה אליזבת השנייה לבית וינדזור, ובנה צ'רלס פיליפ ארתור ג'ורג' היה באחת למלך צ'רלס השלישי. בו ביום נפוצו בשדות המגזר הדתי תמונות של המלך החדש, במיטב מחלצות הציד או הגן שלו, ניצב במרכזו של חורש ולשי ומתחתיו מתנוסס הכיתוב "המלך בשדה".
הבדיחה ביקשה לערוך שימוש מחודש בצירוף שנעשה, בחלוף הזמן, לחלק מוכר ומושר בשפת חודש אלול במרחב, ויסודו במשל שטווה במאה ה־18 מייסד חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי, בעקבות מדרש תנחומא: "המלך בשדה". כלומר, הרגע שבו המלך העליון יוצא ממגדל השן של ארמונו ונפגש ישירות עם נתיניו, מפגש שהוא פנים בפנים, עין בעין, וממילא גלומה בו אפשרות נדירה לחמלה. זהו מבט חדש על זיהויו של אלול כזמן הרחמים והסליחות: לא רק התחנונים האנושיים והיהודיים העתיקים כל כך לרחמי האל וסליחתו מתוך היסטוריה מבהילה, אלא הארת פנים הבאה מלמעלה; טשטוש עז, ולו לרגע, של ההיררכיות המקובלות בתודעה בין המלך ובין פשוט העם.
החיבור הזה בין המוטו החב"די למלך הבריטי טומן בחובו הרבה יותר מסתם שעשוע של ערבוב מושגים; מסתתרת בו הכמיהה להשיב רוח חיים במילים נושנות, להכניסן לתחומו של העולם בעשור השלישי של האלף השלישי. שהרי יש צורך במלך כדי שיוכל לרדת לשדה, כלומר, כדי להשיג את ביטול ההיררכיה יש להחזיק במחשבתך היררכיה כלשהי שעשויה להיבטל. והלא כל תפילות הימים הנוראים המכתירות עלינו את "המלך היושב על כיסא רם ונישא" הן כאלה, מלאות עד תום בגינוני מלכות שאבדו כמעט לחלוטין ממציאות החיים הממשית. מכאן הניסיון להיאחז בשולי גלימתו של צ'רלס השלישי.
ירידתו של המלך מכסאו נמשכת בעולם לכל הפחות מאז שבראשית המאה ה־13 הוכרח מלך אנגלי אחר, ג'ון, לחתום על ה"מגנה כרטה", מגילת הזכויות הגדולה, ובכך לקבוע שלמעשה המלך אינו עוד ראש וראשון, הוא כפוף לחוקה הניצבת מעליו. ואנו יכולים לומר שקדם לו משה רבנו בפרשת השבת הזו, כששם חוק למלך העברי (לא ירבה זהב, סוסים או נשים). ועדיין, מעולם לא ניצבנו בנקודה היסטורית שבה דימויי מלכות ומשלים על מלכים נדמו תלושים יותר, מפני שלא רק המלכים עצמם כמעט פסו מן העולם או צומצמו לכדי דמויות טקסיות, אלא אפילו יורשיהם המודרניים במערב, ראשי המדינות הנבחרים, הולכים ומנושלים מכל בדל אמון והילה שאפיינו בעבר את האחיזה במוסדות השלטון. למעשה, היחידים שדימויי המלוכה עוד תואמים את מידותיהם הם דיקטטורים בריוניים כמו פוטין, שראוי לומר עליהם שאם שדה קוצים צומח בתוך הארמון, מה יועיל המלך בצאתו לשדה אחר?
כשמדברים על מלוכה כסמל בתודעה האנושית והיהודית, אי אפשר לנתק אותה מבן זוגה המובהק – המשפט. לא לשווא מכונה האל בתפילות הימים הנוראים "המלך המשפט", והחכם האיטלקי הימי־ביניימי רבי מנחם המכונה "הרקנאטי" מבאר שהמלך הוא אכן המשפט, מכוח המלוכה נובעת הסמכות לשפוט. זה אכן היה המצב בעולם העתיק, שבו השופט היה המלך או שליחו של המלך, והוא החל להשתנות רק כשהמגנה כרטה שכבר היזכרנוה הפרידה בין השניים וביקשה להבטיח לאדם משפט בפני מי ששווים לו במעמדם. ועדיין, גם כשהלכה והתמוססה היראה מן המלך, נדמה היה שיראת הכבוד מבית המשפט, גם כשהוא שנמסר מידיים מלוכניות לידיים אזרחיות, מחזיקה מעמד, ושמקומו כסמל בחברה המודרנית נשמר. ייתכן שאנו מצויים כעת ברגע שבו גם הסמל הזה קורס.
בספרו "ימים נוראים" מביא ש"י עגנון את הסיפור על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, שבחודש אלול נשאל מפי מתקן נעליים אם יש לו מה לתקן, ומיד פרץ בבכי תמרורים על שטרם תיקן את עצמו. היפוכו של הסיפור הזה התממש השבוע, כשהנשיא לשעבר דונלד טראמפ הגיב להכרזה על אישומי הטיית הבחירות, שיוגשו נגדו בווירג'יניה, בהפרחת שמועות על חיי האהבה של התובעת הצעירה שעומדת מאחורי כתב האישום. כשצפיתי בפניו המיוזעות להחריד נתמלאתי מחשבות נוגות על היכולת לבוא בשערי חודש אלול, כלומר, לבקש תודעה של התבוננות עצמית נוקבת שאמורה לאפיין את העומד בפתח בית הדין, בעולם שבו מושגים של יראת דין מושלכים בגסות בצד הדרך.
בעולם חסר יראת משפט בחיים הציבוריים לא תוכל להתקיים יראת משפט בין דפי הסידור, מפני שמשל יכול לשאת על גבו נמשל רק כשהוא עשוי מחומרים השייכים לחיי המעשה במישרין או בעקיפין. זו אינה זעקת דאגה לשלום סידור התפילה כשלעצמו, אלא ליכולתה של החברה להחזיק בשפתה סמלים מובהקים שאנו נושאים אליהם עיניים. הקלות שבה סונטים פוליטיקאים במשפט אולי נדמית להם כמתקפה פרטנית על נציגים מסוימים, אבל בפועל היא הפניית גב למטען הרעיוני שבו מילאו דורות רבים את המושגים הללו. במילים אחרות, יראת המשפט היא אחד הכלים שהחברה האנושית ציידה בו את שופטיה, ממש כמו גלימה או פטיש. חברה יכולה לוותר במעלה הדרך על סמלים מסוימים ששימשוה בעבר, ובכללם המלוכה, אבל הוויתור על יראת המשפט כמוהו כוויתור על השאיפה לקיים קהילה אנושית מתפקדת.
תאמרו, מה תלין על טראמפ? אנו חיים בעולם חדש שבו אין מי שהם מעבר לחשד ומעבר לספק. זוהי מעלתו של הזמן הזה: אין בינינו בני אלים המהלכים על האדמה, ובכלל זה התובעים והשופטים הם בשר ודם, ואין כלפיהם שמץ יראה. זה הרגע לחזור לפרשת השבוע, "שופטים", שמצווה את האדם לשים עליו שופטים מקרבו. המשפט העברי מאז ומעולם נמסר בידיים אנושיות ואף על פי כן ידעה תרבותנו שהמשפט הארצי הזה הוא גם הדימוי האפשרי היחיד לשאיפה למשפט צדק מוחלט, אלוהי.
גם כשהמשפט נתון ביד האדם על כל שיגיונותיו, הראויים לעיתים לביקורת נוקבת (מימין או משמאל), אסור לנו בשום פנים ואופן לנטוש את שפת היראה כלפיו. זוהי אדמת השדה שכולנו עומדים עליה. באלול הזה, המכניסנו שוב באולם המשפט הגדול של התודעה היהודית, ראוי להזכיר שהנשיא לשעבר וחקייניו הישראלים (שכרגיל מחווירים לעומתו) עשויים לקרוע במילותיהם את הסידור של חיינו, לא רק זה שבבית הכנסת.
