כמו כל מי שגדל כאן בארץ, גם אני הכרתי עוד בנעוריי את אקים ישראל – הארגון הארצי לאנשים עם מוגבלות שכלית ולבני משפחותיהם. חבריי ואני הסתובבנו מבית לבית עם פנקסי התרמה במסגרת מבצע "גג לילד המפגר", וידענו ש"שם" יש אנשים "מפגרים", ואנחנו "כאן" עוזרים להם.
בשנות התיכון התנדבנו באינספור מסגרות, והיה ידוע שהקשות ביותר היו אלה שטיפלו באנשים עם מוגבלות שכלית והתפתחותית. במהלך השנים השתכללו פנקסי ההתרמות, והפכו להקלקה טלפונית. גם השפה השתנתה, וחלק מהמילים שליוו את התחום הפכו אסורות לשימוש. מדינת ישראל חתמה על אמנה בינלאומית המקדמת שילוב אנשים עם מוגבלות בכל חלקי החברה, ו"האגף לאדם המפגר" במשרד הרווחה שינה את שמו למש"ה – האגף לאנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית.
לפני שנתיים התנדבתי לשמש כיושב ראש העמותה, ורק אז גיליתי לראשונה את הפנים והאנשים שמלווים אנשים עם מוגבלויות. הגעתי למרכז יום בחולון דקות אחדות לפני שמונה בבוקר, והתבוננתי במכוניות שנכנסו למתחם בזו אחר זו. לקח לי זמן להבין את הסצנה שראו עיניי ולעכל אותה: קבוצת אנשים עמדו וקיבלו את פני מי שיצאו מהמכוניות. בשביל צוות העובדים זה היה עניין שגרתי ונדוש, אבל למתבונן מן הצד המחזה היה נדיר ומרגש. שפת הגוף, המבט בעיניים, והחיבוק העוטף סיפרו את כל הסיפור. נראה כאילו תמרור גדול זוהר מעל ראשם של העובדים, וקובע: "כאן רואים פני אדם".
המדינה, למרבה הצער, מתנהלת כאילו בעלי המוגבלות אינם מעניינים את קברניטיה
למרבה הצער, תחום זה נקלע למצוקת כוח אדם, כמתבקש בעבודה קשה ולא מתוגמלת. כבר כמה חודשים מספר העובדים הולך ומידלדל, עד שהגענו למצב שבו שליש מכוח האדם הדרוש חסר – והעומסים בהתאם. מנהלי מסגרות היום ומסגרות הדיור משקפים מצב חמור, שמתקרב לקריסה. העובדים ממשיכים לעבוד עם כל הלב ובלי חשבון, אבל לא מסוגלים לשאת בעומסי היתר. משרד הרווחה רואה את המצוקה ושותף לכאב, אבל המפתח נמצא בידי משרד האוצר, שמתבקש להשוות את שכר העובדים לשכר הסייעות של החינוך המיוחד במשרד החינוך. איש אינו מנסה להתעשר כאן, רק לכבד את העובדים ולהעלות את שכרם מהסכום המביש שניתן להם כיום. המדינה, למרבה הצער, מתנהלת כאילו בעלי המוגבלות אינם מעניינים את קברניטיה. מי שחותרים להעצים את דמותה היהודית של ישראל נראים כאילו אינם מבינים ששילוב והכללה הם כתר לראשה של חברה מתוקנת.
במקומות רבים בארץ מתקיימים בימים אלו קייטנות לילדים ולאנשים עם מוגבלויות. אנחנו גאים בילדים המתנדבים שלנו, בתנועות הנוער שרואות ערך רב בעידוד הצעירים לצאת לשטח תוך שימת לב לחלש ולאחר. אבל המדינה לא יכולה להתבסס על מתנדבים בלבד. יותר מאלף עובדים חסרים לאיוש תקנים הנחוצים לאנשים עם מוגבלויות בתפקוד היומיומי. טעות קשה היא לייצר חברת "צדקה" נטולת "צדק". ההתנדבות לא תוכל להחליף את העובדים שבאים יום־יום למסגרות ומבצעים את העבודה השוחקת. אלה אנשים נדירים, אוהבי אדם, שמתפרנסים ברמה מבישה. אני פוגש מאות מהם, ללא כל חלוקה מגזרית או שייכות דתית, פוליטית או שייכות אחרת. אלה אנשים עיוורי צבעים לשסע, המעמיקים מבט לאנשים הזקוקים למגע שלהם.
בכל ביקור במסגרות יום או בדירות בקהילה של אנשים עם מוגבלויות פועם בי רגש הגאווה. כך נראית מדינה יהודית מתוקנת, שלא מוותרת על אף אדם שנברא בצלם א־לוהים. וכגודל הגאווה, כך גודל הבושה נוכח האטימות של משרד האוצר, קברניטיו ופקידיו. כבר כמה שבועות מתריעות כל המסגרות מקריסה, אך לא זוכות למענה. ביום שלישי הבא יצאו האנשים עם המוגבלויות, מלוויהם ומשפחותיהם לזעקה אחרונה לפני השבתת המסגרות. בעוד פחות משבועיים אלפי משפחות של אנשים וילדים עם צרכים מיוחדים יפגשו דלתות נעולות ויישארו עם האנשים בעלי הצרכים המיוחדים בבית, משום שסדר היום התקציבי של מדינת ישראל השתבש לחלוטין.
זו קריאת השכמה לאנשים שיושבים על הברז: פקחו את העיניים והעזו לראות את פניהם של האנשים ששילובם בחברה מאיר את פניה של המדינה כולה.
הרב ד"ר בני לאו הוא יו"ר אקים וראש מיזם 929
