המחאה שהולידה את המיצגים שבהם מככבות נשים בגלימות אדומות וכובעים לבנים, שהושאלו מסדרת טלוויזיה דמיונית וקיצונית, הציתה אש גם בדיון – הלגיטימי אומנם – על שאלת ההפרדה בין נשים לגברים והצניעות במרחב הציבורי.
לצערנו, יש מי שבמקום לחפש את הדרך לחיות יחד נתפסים למקרי קיצון, מעצימים אותם ומתלהמים. בין המפעלים החשובים שהשכילה מדינת ישראל לפתח ב־75 שנותיה נמצאים אתרי הטבע. עם השנים הפכו אתרי הטבע הללו לאתרים נטולי שוויון. קשה לקבוע מתי נוצרה ההסכמה שבמעיינות אין חוקים או כללים, אף שהם משאב טבע משותף – ממש כמו רצועת החוף. במסגרת זאת, מה יעשו מי שמקפידים על צניעות והפרדה באתרי טבע רטובים? ינשכו שפתיים, ירכינו ראש או יוותרו מראש על הביקור בהם.
במגזר הדתי־לאומי נערכו מגוון פולמוסים פנימיים על סוגיית הטבילה במעיינות שהרחצה בהם מעורבת. צעירים וצעירות דתיים ימצאו את עצמם נבוכים במהלך הטיול, זוגות דתיים יעדיפו לשבת מחוץ למים, ומשפחות ידונו בסוגיה בשלב תכנון המסלולים לקראת החופשה המשפחתית.
הדילמה משותפת לרבים במגזר הדתי־לאומי, וגם לבני המגזרים החרדי והערבי־דתי, שנתקלים באי שוויון מול הבלעדיות של רחצה מעורבת באתרים הרטובים. מתוך הבנה של מציאות בלתי מתקבלת על הדעת כזו, החליטה השרה להגנת הסביבה עידית סילמן לקדם פיילוט שיאפשר למשפחות המקפידות על רחצה נפרדת ליהנות באופן שווה. לא בכל מקום, לא בכל שעה, אבל משהו. אלא שאז נפתחו שערי הגיהנום, כשההתנגדות הגדולה ביותר הגיעה דווקא מצד מי שצועקים זה חודשים ברחובות ישראל "ד־מו־קרט־יה", מתוך חשש לשלומו של עקרון השוויון.
הרוב היהודי־חילוני במדינת ישראל נהנה מתקצוב ממשלתי של אתרים ואירועים מותאמים להשקפת עולמו. אנשים דתיים שאינם פוקדים את אתרי התרבות והרוח הללו מקבלים בהבנה את הצורך בתקצוב ממשלתי – שבנוי גם על תשלומי המיסים שלהם – לתכנים ולמוסדות שרחוקים מהם ומערכיהם שנות אור. מנגד, הציפייה שהצד הליברלי יכיל את עולם הערכים של מי שבחר לשמור מצוות נתקלת בבוז ובאטימות. לא די בכך שאין הבנה והתחשבות באורח חייו השונה של האדם הדתי, אלא שאף נרשמת התגייסות פעילה כדי למנוע ממנו אפשרות לקיים את תרבות הפנאי שלו באופן שווה והוגן.
לפני כמה שנים נערכה בעפולה הופעה של זמר חרדי מוכר. כמתבקש, קהל היעד של האירוע היה חרדי ודתי – כזה שכנראה לא יגיע להופעה של זמרים המצויים בפלייליסט של גלגלצ וגודשים אירועי תרבות עירוניים. בפרסום המקדים לאירוע הובהר שהישיבה בהופעה תתקיים בהפרדה מגדרית, ומיד ארגוני הנשים הכריזו שזו חציית קו אדום: נשים דתיות וחרדיות לא ישבו בנפרד מהגברים שלהן, ככל שהדבר תלוי בארגונים הללו. בית המשפט המחוזי אישר לקיים את האירוע כמתוכנן, אך שדולת הנשים עתרה לבג"ץ – וזה הפך את פסיקת המחוזי, וחייב ישיבה מעורבת באירוע. ההחלטה התקבלה במהלך ההופעה, שהסתיימה לקול מחיאות כפיים סוערות מצד הקהל. אם החלטת בג"ץ הייתה מתקבלת קודם לכן, רוב הקהל לא היה נענה לצו הישיבה המעורבת, אלא היה מוותר על הופעות מכול וכול.
בניגוד למה שאוהבים לומר עלינו, הנשים הדתיות, אנחנו לא מוסללות בידי הגברים שלנו. אנו חופשיות בבחירתנו. אנחנו בוחרות להיות דתיות וללמוד באקדמיה בנפרד, לרקוד ולהתפלל בנפרד – וגם לרחוץ במעיינות בנפרד. אנחנו לא מודרות, כנועות או מסכנות. בחרנו באורח חיינו, ואנחנו שמחות בו. במקום לכבד את בחירתנו, אנחנו נאלצות לשמוע את פעילות ארגוני הנשים הקיצוניים מתנשאות עלינו, ומתנהלות מולנו בפטרונות בלתי נסבלת. בשם הדאגה המעושה לנו הן מונעות מאיתנו לימודים באקדמיה, הופעות של אמנים ואמניות דתיים, ואפילו שחייה.
המחאה נגד הרפורמה המשפטית מלווה בשלטי "להיות עם חופשי", שמניפות גם מי שמתיימרות לבחור לנו את אורח חיינו ולהגדיר לנו מהו החופש. הדרישה להיות עם חופשי היא לא רק לתת חופש מהדת, אלא גם מתן חופש דת. אנחנו לא כופות עליכם את אורח חיינו, נסו גם אתם לא לכפות עלינו את אורח חייכם. רק אז תוכלו לקרוא לעצמכם לוחמי שוויון.
