יש הרבה דרכים להגדיר תקופות בחיי מדינה, אבל את מה שקורה בישראל בשנים האחרונות אפשר לתאר בשלוש מילים: מדינה בלונג קוביד. לא, אני לא מדבר על תופעות כמו קוצר נשימה ועייפות, פגיעה קוגניטיבית או פגיעה בחוש הריח והטעם – אף שאם ישראל הייתה בן אנוש, היה אפשר לאבחן את התופעות הללו בקלות. אני מדבר על תופעות נפשיות, שאנחנו נוטים לא להקדיש להן תשומת לב רבה מדי. מדינת ישראל הופכת מול עינינו לתסמינית.
מגפת הקורונה הביאה איתה סכנה אחת ברורה ומיידית: חשיבה לטווח קצר. עד 2019 מעגל החיים שלנו כחברה הסתובב על צירו. לפעמים הימין שלט, לפעמים השמאל. לטוב ולרע, חוקי המשחק היו ברורים. המילה הקדושה "סטטוס־קוו" החזיקה מעמד עשרות שנים ללא עוררין.
אבל אז, לנוכח הדחיפות שבהתמודדות עם משבר בבריאות הציבור ובכלכלה, לצד שינויים דרסטיים באורח החיים, הטיפול בקורונה טלטל אותנו מרגע לרגע ויצר שינויים חסרי תקדים ששברו מוסכמות. פרות קדושות נשחטו, הגבולות נפרצו.
במובנים רבים, השינוי הזה היה הכרחי ואף מועיל. הוא אפשר זמני תגובה מהירים, שינויי מדיניות מיידיים וגיוס משאבים במקומות הנחוצים. רק שכחנו לסגור מאחורינו את הדלת כשהמשבר הסתיים, ואת מחיר החשיבה לטווח הקצר התחלנו לשלם בשוטף פלוס שנתיים.
המעבר לחשיבה לטווח הקצר השפיע עלינו בכמה דרכים: ראשית – קיטוב. חשיבה לטווח קצר החריפה את המחלוקת הפוליטית והשנאה, שכן אנשים הפכו ממוקדים יותר בנושאים מיידיים ופחות היו מוכנים לשקול השלכות ארוכות טווח או נקודות מבט שונות. הפכנו לשורדים.
שנית – פופוליזם ודמגוגיה. פוליטיקאים ניצלו את השינוי הזה, ומנהיגים פופוליסטים השתמשו באפשרות לתיקונים מהירים המשיגים תוצאות מיידיות כדי לגייס תמיכה. זאת, אף שהפתרונות הללו לרוב לא מצליחים לטפל בבעיות הבסיסיות או בהשלכות ארוכות הטווח.
שלישית – קביעת מדיניות. התמקדות בטווח הקצר מביאה למדיניות המתעדפת תוצאות מיידיות על פתרונות ארוכי טווח. גישה זו יכולה להביא לפתרונות פלסטר שמטפלים רק בתסמינים, אך לא בשורש הבעיות.
רביעית – שחיקת אמון. ככל שהוויכוחים הפוליטיים התלהטו ואיבדו את העידון, כך הצטמצם האמון במוסדות ובמנהיגים הפוליטיים. חוסר האמון הזה, בספירלה בלתי נגמרת, העמיק עוד יותר את החשיבה לטווח הקצר, שכן אנשים מרגישים צורך להסתדר בעצמם או בקהילה הקרובה שלהם, במקום להשקיע בפתרונות חברתיים רחבים יותר.
ומעל לכול – הסלמת העימותים. עם פחות רצון להתחשבות ויותר נכונות להילחם, חילוקי דעות עלולים להסלים במהירות לקרבות רחוב עקובים מדם. כמו זוג שחי יחד, בולע צפרדעים, אבל אז מחליט להתגרש ושולף את כל הסודות הקטנים שצבר בשנות הנישואין, כך גם עכשיו מדינת ישראל חווה תהליך גירושין, שבא לידי ביטוי בהגברת האלימות הפוליטית והתסיסה החברתית.
ב־20 בפברואר 2020 התראיין מנהיג מרצ ניצן הורוביץ בישראל היום, בכתבה שכותרתה – שימו לב – "לא פוסל שותפות עם חרדים, אפשר לוותר על חוק הגיוס". נפתלי בנט, ראש הממשלה שנבחר גם בקולות העבודה ומרצ, אמר ב־2019: "אני יודע שאפסיד קולות כשאני אומר את הדבר הזה, אבל זאת האמת – צריך לשחרר את החרדים מגיוס חובה לצה"ל תקופה של שמונה עד עשר שנים". מרב מיכאלי בכלל אמרה בעבר שהיא "מתנגדת לגיוס חרדים לצה"ל", בטענה שזה יתרום להדרת נשים. אז מה השתנה? כמו שראינו, הכול השתנה.
הדיאגנוזה ברורה, וכעת לפרוגנוזה: חייבים לתת פתרון פוליטי למצב הנפשי. מערכת החיסון של ישראל לא יכולה להרשות לעצמה עוד יום אחד של ממשלה צרה, לא משמאל ולא מימין. ראינו זאת בשתי הממשלות האחרונות, שהביאו איתן דם ואש ותימרות עשן, כולל ממש בפועל על הכבישים. מה שמדהים הוא ששתי הממשלות האחרונות – זאת של בנט־לפיד וזאת של בנימין נתניהו והחרדים – לא עשו שום מהלך יוצא דופן. הסיפור פה הוא אחר: עצם קיומן של ממשלות צרות היה הבעיה.
המצב שבו לא הייתה דופן שמאלית אופוזיציונית לממשלה הקודמת, שהשתרעה מימינה ועד רעם (אחמד טיבי הוא לא אופוזיציה), זהה לחלוטין לממשלה הנוכחית, שמורכבת מהליכוד עד עוצמה יהודית, ללא דופן אופוזיציונית מימין. מלבד זאת, בשתי הממשלות האחרונות כל מפלגה החברה בקואליציה החזיקה בידה את הכוח לפרק את החבילה, וכך כל חבר כנסת זוכה בכוח דומה לזה של ראש הממשלה. לראש הממשלה יש כוח מוגבל כשל חבר כנסת. מדינה שחולה בלונג־קוביד לא בנויה לזה. העצבים חשופים מדי, הגוף חלש מדי.
מדינת ישראל שאחרי הקורונה שוברת מוסכמות, שוברת תרבות פוליטית: חמש מערכות בחירות, סרבנות שירות בצבא, הפגנות בחו"ל נגד בכירי המדינה, ושר לביטחון פנים שמבטיח לציבור המתנגד לרפורמה ש"אלה רק הסלטים שפותחים את התיאבון". ככה זה לא יכול להימשך.
אם נותר ביאיר לפיד ובבני גנץ שמץ אחריות לאומית, עליהם לקום ולהודיע גלויות שהם מוכנים להיכנס לממשלת חירום לאומית, לממשלת מרכז רחבה. אם נותרה בנתניהו אחריות למצב שהתגלגלה אליו המדינה בגלל הרפורמה – ייתכן שהיא מוצדקת, אבל היא נולדה ושווקה בבולמיה חסרת רסן – שיקום ויגיד שהוא ישמח לצרף אותם לממשלה כזאת.
תאמרו: "מדוע שנתניהו ירצה? שלטונו מובטח". נזכיר שממשלת בנט הגיעה לאזור ה־52 מנדטים בסקרים שנה אחרי כהונתה. איך זה נגמר, כולם יודעים.
תאמרו: "למה שגנץ ירצה? אם יעשה זאת הוא ירד בסקרים". אפשר להקשיב לציבור: הוא אומר את זה, רק שאף אחד לא מקשיב.
לפי הסקרים, 62 אחוזים מבוחרי גנץ, הנוסק בסקרים, תומכים בממשלת אחדות בראשות נתניהו (אפילו לא ברוטציה). כך גם 55 אחוזים מבוחרי הליכוד, ואפילו 34 אחוזים מבוחרי יש עתיד.
לא צריך מטוש כדי לדעת: מחלת הפלגנות מדבקת בקצב מעריכי. עוד לא מאוחר לתקן. חיסון עכשיו.
