עד לאחרונה גיחכתי אל מול הגדרת השינויים שעוברת ישראל כ״קץ הדמוקרטיה״. ברוב המובנים האמירות האלה הן הגזמה פראית. ובכל זאת, הן לא משוללות כל יסוד. כמו בכל בדיחה, גם בכל הגזמה פראית יש גרעין של אמת. ישראל היהודית־דמוקרטית לא תקרוס מחר, אבל חוקים שיאפשרו מינויים שרירותיים ובלתי מעורערים, מדיניות מפלה בין אזרחים והשנאת קבוצות אוכלוסייה זו על זו יפגעו אנושות במדינה.
הבעיה האמיתית בצמצום עילת הסבירות אינה מינוי מקורבים. אסור שמקורבת מוכשרת לשר, שהייתה ראויה לקבל את התפקיד ממילא, תיפסל רק בשל קרבתה. אך אנו עדים למינויים של אנשים שבינם ובין התפקיד ודרישותיו אין דבר. מובן שזה נוהג מושחת, אך מלבד שחיתות זו גם פגיעה ישירה בנו האזרחים.
הממשלה לא טועה: הפקידים אכן מנהלים את המדינה. הם אלה שנמצאים בתפקידם לאורך זמן, ובשל כך חשוב שיהיו מוכשרים וראויים. מנכ״ל משרד לא ראוי יגרום ישירות להרעת השירות לאזרחים, אפילומ בלי שנדבר על סוג המשטרים שמינויים כאלה נעשים בהם על פי נאמנות ולא על פי כישורים.
העברת חוק שיעניק לחרדים פטור מגיוס באופן שיכשיר בפועל את השתמטותם אינה נוראית כשלעצמה – הרי אין טעם להסתיר את העובדה שצה״ל אינו זקוק לכל כך הרבה חיילים. אך מי קבע שצה״ל אינו זקוק דווקא לחרדים? לא כל חרדי הוא עילוי, כשם שלא כל חילוני הוא עילוי. כמו שלא כל חילוני מקבל פטור מגיוס על בסיס כישרון יוצא דופן, כך גם אסור שכל חרדי יקבל פטור על בסיס הלימוד. מי שצה״ל זקוק להם – יתגייסו. מי שלא – חרדים וחילונים – יידרשו לשירות אזרחי. זה בלתי נתפס שהמפלגות החרדיות מסרבות גם לכך. אתן נגד גיוס? בסדר, נניח. מה יש לכן נגד התנדבות בקהילה?
הסכנה הפנימית הגדולה ביותר, אולי, היא השנאה העזה שחשות קבוצות באוכלוסייה זו כלפי זו. בעבר גם את הוויכוחים הקשים ביותר היינו מנהלים באהבה ובהבנה שיש לנו עבר ועתיד משותפים. כיום, לעומת זאת, הוויכוח מתקיים בשנאה ובאי אמון בחיים המשותפים עם שוך הסערה.
שואלים אותי מדוע איני משתתפת בהפגנות נגד החקיקה המשפטית, אם אני לא תומכת בה. ראשית, איני תומכת בדרך עשייתה, אך אני כן תומכת בשינויים מהותיים במערכת המשפט הלקויה. שנית, נימת השאלה היא אחת הסיבות המרכזיות לכך שאיני משתתפת בהפגנות. בשביל רבים מהשואלים, לא ייתכן שיש אדם בר דעת ומוסרי שאינו מתנגד נחרצות לרפורמה. קוראים לזה התנשאות, וכך לא יימצא שום מזור.
מדוע שארצה להתפשר ולהגיע להסכמות עם אנשים שסבורים שעמדותיי הזויות ולא מוסריות, ושאם אני מאמינה בהן אני בורה ורשעית?
צריך לומר בפה מלא: המחאה איבדה כיוון לא פחות משהקואליציה איבדה אותו. כל צד מושך לקיצון, והגוף הנקרע באמצע הוא של רוב עם ישראל, החפץ בעתיד יהודי־דמוקרטי משותף, עם שוויון זכויות אזרחי וייחודיות לאומית.
בימים שבהם אפילו צה"ל, הפרה הקדושה האחרונה בשיח הציבורי הישראלי, נגרר ברחובה של עיר, איך נתפלא על הקיטוב? אף צד אינו פטור מאחריות – לא אלה שמתבטאים נגד קציני צה״ל, ולא אלה שמנרמלים אי התייצבות למילואים משל הייתה דבר של מה בכך, ולא סיכון ממשי של אחיהם ואחיותיהם אזרחי ישראל.
איך אני, מתנחלת מבטן ומלידה, אמורה להאמין למי שאומרים לי שהמחאה נועדה גם בשבילי כשהם מניפים שלטים המכנים אותי ״כובשת״ ובזים לערכים היקרים לי? אם המוחים רוצים לדאוג שמדינת ישראל תישאר יהודית ודמוקרטית, שיתמקדו בכך. שיזרקו לפח הזבל את כל המטרות הפוליטיות שאינן קשורות לנושא המחאה. אז אולי נוכל להאמין להם.
התקופה הזאת תחלוף, אבל בסיומה צל גדול ירחף עדיין מעל זהות המדינה. האם בסופה נחשוב שעלינו לחיות בקהילות נפרדות? או שמא נשאיר את הקיצוניים בקיצוניותם, ונגיע למכנה המשותף לרובנו – שינויים נדרשים במערכת המשפט, יהדות באהבה ולא בכפייה, ושותפות גורל אמיתית?
