סרבנות הטייסים עשויה להתברר כשגיאה אסטרטגית של תנועת המחאה

דמויות ותרחישים

כמו בשבועות שקדמו למלחמת ששת הימים, בימים אלה מרחפת עננה כבדה מעל צה"ל: אירוע גורלי עלול להתרחש בספטמבר, אבל הוא ככל הנראה לא יהיה דומה לניצחון הצבאי ההיסטורי. שלושת התרחישים שרשומים בלוח הזמנים המאיים של הצבא הם האפשרות למשבר חוקתי במקרה של התנגשות בין בג"ץ לממשלה סביב ביטול עילת הסבירות, השלכות קידום חוקי הפטור מגיוס, והחשש שכל הטוב הזה ילווה בהידרדרות ביטחונית מהירה.

יש שלוש דמויות ישראליות שישפיעו יותר מכול על מה שיקרה בשבועות הקרובים. הראשון הוא כמובן ראש הממשלה, אבל נתמקד דווקא בשבוע שעבר על שר הביטחון ועל הרמטכ"ל.

נתחיל בגלנט: אנשים ששוחחו עמו השבוע מתרשמים שהוא במצוקה גדולה. הוא עצוב, מתוח, מקטר לעיתים קרובות. לא דומה לגלנט הבטוח בעצמו, על גבול הזחיחות, בימי שגרה.

אילו הדבר היה תלוי בו, גלנט היה מבלה את כל זמנו רק בביקורים ביחידות צה"ל, כמו הביקורים המתוקשרים שערך שוב השבוע בחיל האוויר ובכור מחצבתו הצבאי – בסיס הקומנדו הימי בעתלית. שם הוא עדיין נהנה ממסדרי כבוד, אבל בשאר הזמן נאלץ גלנט להיות כבאי. בכובע זה הוא ניסה לכבות את השרפה שפרצה בין ראש הממשלה לרמטכ"ל ולמפקד חיל האוויר, בעקבות הפיצוץ ביניהם ביום שישי שעבר.

הפיצוץ התרחש בעקבות מפגש שערך מפקד חיל האוויר עם שישים טייסי מילואים. דובר צה"ל תדרך את הכתבים הצבאיים על המפגש גם כדי "לשלוט בסיפור", בהנחה שהטייסים ממילא יתדרכו על מה שהיה, וגם תוך ניצול ההזדמנות להעביר לציבור, באופן בלתי פורמלי, את המסר על חשש חמור מפגיעה בכשירות הצבא.

אלא שהמסר שיצא לתקשורת, שלפיו כשירות חיל האוויר החלה להיפגע, שרף לנתניהו את הפיוזים. זה הסתדר לו עם הנרטיב שצה"ל מתנהל כמו חונטה שמנסה להכניע את הממשלה. התוצאה הייתה שיחת זועפת בין נתניהו, תומר בר והרצי הלוי ביום שישי אחר הצהריים, ופגישת המשך ביום ראשון.

אחרי הפגישה הוציא נתניהו הודעת גיבוי לצה"ל, והתייחס בה בפעם הראשונה ל"אי התייצבות" של טייסים במקום המונח סרבנות. במקביל נפתחה הרעשה על צה"ל והרמטכ"ל בראשו מצד שרים וחברי כנסת מהליכוד, בגיבוי יאיר נתניהו.

כפוליטיקאי הפעיל גלנט גם השבוע את הערוצים שיש לו בזירה החרדית (בעיקר הקשר הקרוב לאריה דרעי), כדי לנסות להניא את המפלגות החרדיות מהתעקשות על חוק הגיוס – מהלך שעלול להביא לגל של סירוב להתייצב לגיוס במחזור נובמבר, ואולי גם להתרת חוזים ראשונה של משרתי הקבע (במערכת הביטחון יש שמועות על התארגנות של התרת חוזים קבוצתית).

בכל מקרה, מקורבי גלנט לא רואים תרחיש שבו הוא יצא טוב באופן אישי מהמלכוד שהוא נתון בו. יחסיו עם ראש הממשלה חסרי תקנה עוד מאז שכמעט הודח מתפקידו, בצלאל סמוטריץ' מטריף אותו עם צעדים עצמאיים ביו"ש מהקומה ה־15 של בניין מערכת הביטחון בקריה, העתיד הפוליטי שלו בליכוד נראה קודר, והאיומים הביטחוניים מתרבים בזמן שהלכידות ביחידות צה"ל קורסת. הכי קשה לגנלט בימים האלה עם חבריו לשעבר בצוות המקורי של השייטת, שלא מרפים ממנו בבקשה שיצא בגלוי נגד החקיקה.

בינתיים נראה שסיר הלחץ שהרצי הלוי מתבשל בו עדיין חם פחות מהסיר שהשר שמעליו סובל בתוכו. הרמטכ"ל היה יכול להמשיך גם השבוע בלו"ז סטרילי למדי, למעט השיחות הלא קלות עם נתניהו: אינספור ישיבות מבצעיות, דיון עם השר ביום חמישי, וגם המשך שיחות אישיות עם אלופי משנה ותתי־אלופים.

האסטרטגיה של הלוי היא לנסות להנמיך את גובה הלהבות ביחידות ולשכנע את המילואימניקים להמשיך להגיע לשירות, לא באיומים. זה מה שמסיט כלפיו את האש מצד גורמים שמצפים ממנו לנהוג ביד קשה בסרבנים, עד כדי שליחה לכלא. אלא שהלוי לגמרי לא מאמין בגישה הזו.

נראה שהוא יצלח את העליהום, גם אם ההשמצות יתגברו לקראת המשבר החוקתי מתוך מטרה לפגוע בלגיטימיות שלו במקרה שיכריז על עליונות ברורה של "החוק והדין", כמו מפכ"ל המשטרה השבוע.

כך, שלושה תרחישים מרכזיים יכולים לקרות מבחינת צה"ל בשבועות הקרובים. הראשון: הקפאת החקיקה או הגעה להסכמה ציבורית רחבה עליה, בתחום המשפט וגם בתחום הגיוס, מה שיחזיר את מרבית הסרבנים לשירות וירגיע את הרוחות. השני: יואב גלנט יידחק לקצה ויתפטר, מה שיטרוף את הקלפים מבחינת הקואליציה אבל לא בהכרח יפתור את הבעיה בצה"ל. השלישי: מלחמה בחזית הצפון, או בכמה חזיתות, תוך ניצול החולשה ההיסטורית הישראלית כפי שתיאר חסן נסראללה בנאומו השבוע.

הסבירות למלחמה בלבנון מוגדרת בצה"ל בתור הגבוהה ביותר מאז מלחמת לבנון ב־2006, אבל ככלל, הסבירות לתרחיש הזה עדיין נמוכה למדי.

מה מצב הכשירות

אי התייצבות הטייסים עשויה להתברר בדיעבד כשגיאה אסטרטגית של תנועת המחאה, בשל הכעס שהצעד מעורר במחנה הנגדי. במקביל, ההתקפות הישירות על הלוי הן האיוולת של הצד הנגדי, שתחזור למלעיזים כבומרנג. הרמטכ"ל תמיד יהיה מוערך יותר משרי הממשלה. אפילו מתנגדי הסרבנות החריפים, כמו אלוף יעקב עמידרור, לא יכולים להכיל את השלב שבו הרמטכ"ל הופך למטרה: "אין לטינוף על הרמטכ"ל שום הצדקה מעשית ומוסרית, והוא יפגע מאוד בצבא", הוא אמר (גם) לי השבוע.

ההתקפות על הלוי נראות רע מנקודת מבטם של אויבינו, אבל השאלה הגדולה בסוף אוגוסט, כחודש אחרי תחילתו של גל האי־התייצבות, היא מהו באמת מצב הכשירות של הצבא. ביום רביעי תדרכו בכירי צה"ל את ועדת המשנה לבניין הכוח, תחת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, בראשות הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, בדיוק בנושא הזה. למרבה הבושה של הכנסת, הדיווח היה חלקי מחשש להדלפות למטרות פוליטיות. בעבר ועדת המשנה הייתה זוכה להערכה רבה, והייתה נחשפת לסודות הביטחוניים הכמוסים ביותר משום שלא דלף ממנה דבר.

לגופו של עניין, צה"ל מסר לחברי הכנסת שהוא מעריך שהסבירות למלחמה עלתה, ושהירידה בכשירות כבר מורגשת בעיקר בחיל האוויר. הנזק הגדול ביותר בצה"ל, לטענת הצבא, הוא מהתפוררות הלכידות ביחידות המילואים.

הסולם שנשבר

בתחילת המילניום התחיל צה"ל להכניס את הנושא "צבא־חברה" כפרק חמישי ואחרון בתוכניות הרב־שנתיות שלו. בתוכנית הרב־שנתית החדשה של הלוי, שיוצאת לדרך בימים אלה ממש, זהו הפרק הראשון. הדבר מבטא יותר מכול את ההבנה של צה"ל שמודל צבא העם כבר קרס בפועל. ייגמר המשבר איך שייגמר, צה"ל יידרש בעתיד להסתמך הרבה פחות על המילואים – ולהפוך גם את הצבא הסדיר למקצועי (ומתוגמל) יותר. עוד נגיע לזה בקרוב.

חיבוק אמריקני

בינתיים עוקבים האמריקנים בדאגה אחר המצב. בשבוע הבא הם ישלחו לארץ את ראש המטות המשולבים גנרל מארק מילי – הרמטכ"ל האמריקני, למעשה. זהו מנהג מוכר כאשר הם לא סומכים על ישראל. למשל, כשארה"ב חששה שישראל עומדת לצאת לתקיפה עצמאית באיראן בשנת 2011, הגיע לארץ הרמטכ"ל שלהם דאז, אדמירל מייקל מאלן, כמעט פעם ברבעון. הוא חיבק את אשכנזי חיבוק דב. הפעם, מילי ינסה לשמוע מהלוי – ללא תיווך – מה באמת מתרחש בצה"ל ובאזור.

בצד הגזר אישרה ארה"ב ביום רביעי למכור לגרמניה את מערכת החץ תמורת כ־14 מיליארד שקל (ארה"ב שותפה בפיתוח ולכן נדרש האישור הזה). עוד יתברר שעסקת החץ היא רק קצה הקרחון ביחסים הביטחוניים המיוחדים בין ישראל לגרמניה בימים האלה.