ההחלטה לעלות על הרכבת הקלה ביום הראשון להפעלתה בתחנת דנקנר בפתח תקווה, התבררה עד מהרה כמשתלמת. זו התחנה הרביעית בסך הכל מנקודת המוצא שלה בתחנה המרכזית בעיר, וכבר היה קשה למצוא מקום ישיבה. מי שעלה בתחנות הבאות, בלינסון והלאה, כבר נאלץ לעמוד. אבל אנשים עמדו עם חיוך על פניהם. בסוף, לא בכל יום ניתנת לאזרח מהשורה הזדמנות להיות שותף לרגע היסטורי, ועוד חינם אין כסף. ההרכב האנושי בקרון שבו נסעתי היה מגוון: הורים וילדים שבאו לחנוך את הפלא שכבר במשך כשנה נוסע כאן בנסיעות מבחן הלוך ושוב, מבוגרים שעוד זוכרים איך בתקופת גולדה הבטיחו להם רכבת תחתית בגוש דן והגיעו סופסוף לפרוע את השטר, וגם כמה עיתונאים.
בחלק העילי של הנסיעה, מדובר למעשה באוטובוס. מהירות הנסיעה איטית למדי, יש צמתים והולכי רגל והתחושה יגעה קמעה. אבל ברגע שהרכבת יורדת אל מתחת לאדמה בואכה בני-ברק – האווירה הופכת לאפלולית ואירופית-משהו, וגם מהירות הנסיעה עולה.
תחנת אהרונוביץ בפאתי עיר התורה והחסידות היא בעצם הראשונה והאחרונה של בני-ברק, ובאופן מפתיע עד מקומם אין תחנה באחד הצמתים המרכזיים ביותר בציר ז'בוטינסקי, רחוב רבי עקיבא. התחנה הבאה היא בן גוריון, שכבר נמצאת על גבול בני-ברק רמת-גן, ותושבי העיר החרדית בהחלט יכולים לחוש עצמם מקופחים. במהירות הבזק הרכבת מגיעה ללב רמת גן, תחנת ביאליק. שם אנחנו מחליטים לרדת הפעם, התחנות הבאות עד סלמה גם הן תחתיות ויתנו את אותו אפקט. התחנה התת-קרקעית הרמת-גנית מצוחצחת ונקייה, ועשרות אנשים עולים ויורדים במדרגות הנעות בדרכם לכיוון פתח תקווה או בת ים, כלומר בדרכם לנסות את הרכבת ביום חגה בדיוק כמו שעשינו אנחנו. הדיילים מכווינים, יש אפילו סוכריות מנטוס ממותגות לשמחת הילדים, וכעבור שש דקות מגיעה הרכבת שלנו בכיוון ההפוך, בחזרה הביתה לפתח תקווה.
נכון, רובנו צריכים רכב או להיטלטל באוטובוס כדי להגיע לתחנת הרכבת הקלה הסמוכה ביותר למקום מגורינו. ונכון שמיקום התחנות לא תמיד הגיוני או מספק. מצד שני, זהו ללא ספק יום חג. הנה ההוכחה שבסופו של דבר אפשר להרים גם באזור המרכז הגדוש והפקוק פרויקט תחבורתי משמעותי שייתן מענה ולו חלקי לשעות הארוכות שאנחנו שורפים כל יום בדרך לעבודה וממנה.
וגם, הרכבת הזו עושה כבוד מאוחר לשתי ערים שספגו בעבר (בת ים) ובהווה (פתח תקווה) שלל עלבונות ובדיחות. כל מי שישתמש ברכבת הזו ייאלץ לבחור האם הוא עולה על הקו לכיוון בת-ים או פתח תקווה, גם אם הוא יתחיל ויסיים את נסיעתו בתוך תל-אביב. ואם זו לא נקמתה המתוקה של הפריפריה, אז איני יודע נקמה מתוקה מהי.
