על פי פרסומים בתקשורת, כחלק מההסכם שנחתם בין ההסתדרות לאוצר, בשנת הלימודים הבאה עומדים להכנס לראשונה למערכת החינוך הישראלית מורים שיועסקו בחוזה אישי. אמנם יש לבשורה זו מספר הגבלות: רק לבעלי תואר שני, רק לחמש שנים, רק מורים עם ניסיון של חמש שנים ומעלה בהוראת התחום ורק מורים חדשים (שלא הועסקו במערכת החינוך בשלוש השנים האחרונות). בנוסף לכל המגבלות הללו, על פי דרישת הסתדרות המורים, ניתן יהיה לעבוד בשיטה זו חמש שנים בלבד, אחוז המורים שיועסקו בשיטה זו לא יעלה על 6 אחוזים מכלל המורים (כ-9000 מורים) ובשנה הקרובה, המוגדרת כשנת פיילוט – יותר להעסיק כך כ-1000 מורים בלבד. אך עם זאת, על אף כל המגבלות – זו הפעם הראשונה שבה ניתן יהיה להעסיק מורים שלא במסגרת החוזה הקיבוצי של משרד החינוך אלא בצורה ישירה, ולא מן הנמנע להניח, שהניסיון הזה מהווה איזושהי "רגל בדלת" שתיתן פתח להעסקה נרחבת יותר בהמשך.
ברוב הפורומים של המורים ברשתות החברתיות הביעו התנגדות מקצה לקצה לתוכנית החדשה. זאת על אף שהתוכנית כלל אינה נוגעת למורים הקיימים במערכת תחת החוזה הקיבוצי, ששכרם יעלה בשנה הקרובה על פי ההסכם עם ההסתדרות. אם צריך לסכם את הטענה העיקרית של המורים נגד התוכנית, זו הטענה ש"זה לא הוגן", כי בעוד שהחוזה האישי מדבר על שכר התחלתי של 15 אלף שקל, למורה מתחיל בעל תואר שני המועסק במסגרת החוזה הקיבוצי ניתנים 9300 שקלים בלבד.
ניתן כמובן לתת אין ספור דוגמאות לחוסר הגינות בשכר בעולם התעסוקה, ודאי במגזר הפרטי, אך גם במגזר הציבורי. מספיק להסתכל על השכר שמקבלות עובדות סוציאליות או קלינאיות תקשורת, שלאחר תואר אקדמי אחד ולעיתים אפילו שניים, שכרן נמוך לעיתים מהשכר של מזכירה ללא השכלה אקדמית. גם כאשר נסתכל על השכר באותו מקצוע ותחום, למשל בתחום ההייטק, פעמים רבות מוצע שכר התחלתי גבוה מאוד לצעירים בוגרי יחידות טכנולוגיות כמו 8200, שעולה על שכרם של עובדים ותיקים ומנוסים יותר בתחום שעברו את המסלול המפרך הכולל שנים של לימודים אקדמאים. כך שהשאיפה מצד המורים ששכרם ישקף בבירור את ההשכלה והותק במערכת ואותם בלבד, נראית די מנותקת מהמציאות הקיימת בשוק העבודה. בנוסף, חשוב לציין שהמורים שיועסקו בחוזה האישי אינם זוכים לאותם תנאים כמו בקיבוצי: ימי החופשה הנרחבים, הקביעות וכל התנאים הסוציאליים הנילווים, כך שההשוואה בין משכורות בלבד אינה נכונה.
אך מעבר לכל זה, לפני שבאים לעסוק בחוסר ההגינות במודל החדש, אולי יש מקום לדבר על חוסר ההגינות במודל הקיים: מודל השכר הקיבוצי הנהוג כיום. על פי מודל זה, השכר של המורה תלוי בהשכלה, בותק ובגמולים בלבד (הקשורים גם הם בדרך כלל לותק). מודל זה אינו משכלל למשל את המקצוע אותו מלמד המורה, זאת על אף שישנם מקצועות שדורשים הכנה מרובה, מקצועות שמשנים בהם באופן תדיר את תוכניות הלימודים, מקצועות שכוללים הכנה ובדיקה של תרגילים ומבחנים רבים לאורך השנה, בעוד שבפירוש יש מקצועות שדורשים הרבה פחות עבודה נלווית. שעות העבודה האלו נעשות ללא שכר נוסף, משום ששכר המורה מוגדר כגלובלי, ואינו תלוי בהיקף העבודה שביצע.
ההבדלים קיימים גם כשמדובר על אותו מורה ואפילו באותו מקצוע. אתן דוגמא מחברה שלי, שעשתה הסבה מהייטק להגשה לבגרות במחשבים. לאחר עבודה של מספר שנים בתיכון, היא עברה דירה וחיפשה תיכון אחר שיהיה קרוב יותר למקום המגורים החדש. התיכון שהוצע לה ללמד בו, היה גדול משמעותית מהקודם ומספר התלמידים שלמדו בו במגמת מחשבים היה 30, כפול ממספרם במגמה בתיכון שבו לימדה. מכיוון שלימוד במגמת מחשבים כולל זמן ממושך של בדיקת תרגילים, מבחנים ופרוייקטים, חברתי הבינה ששווה לה להמשיך ולנסוע לתיכון הקודם המרוחק יותר ממקום מגוריה, במקום להתאמץ בלעמוד מול כיתה עם מספר תלמידים כפול ובנוסף להקדיש זמן כפול לעבודה מעבר לשעות ההוראה, ועדיין לקבל את אותו השכר בדיוק. אז איפה פה ההגינות?
כבר רבות נאמר על המרכיב המשמעותי הנעדר מתמהיל השכר: יכולות וביצועים. היעדר היחס בשכר לביצועי המורה מעודד בינוניות ולא נותן תמריצים למורה שמשקיע ומתאמץ מעבר. הוא גם לא מאפשר לתגמל מורה שלוקח על עצמו כיתה בעייתית יותר או עם מספר גבוה של תלמידים מתקשים. גם מבחינת המערכת – מכיוון שהמודל מציע שכר זהה למורים בכל המקצועות, במנותק לגמרי מההיצע והביקוש באותו מקצוע, הוא גורם למחסור של מורים במקצועות מסויימים, שבהם השכר המוצע למורים נמצא בפער גדול מדי מהשכר האלטרנטיבי אותו יכולים לקבל בתחום שלהם במשרה אחרת. מחסור שגורם לסגירת מגמות מסוימות בבתי ספר, פשוט כי לא נמצא מורה שילמד אותן.
ומילה אחרונה לגבי החשש הנוסף מהמודל החדש – פגיעה בעבודה המאורגנת. כל עוד המודל החדש מוצע כמודל אלטרנטיבי אליו נכנסים מתוך בחירה, אם אכן תיפגע העבודה המאורגנת – זה יהיה משום שמורים רבים יחליטו שהם מעדיפים לעזוב אותה לעומת חוזה אישי. אז מי אמור לשמור על מי – העבודה המאורגנת על המורים או המורים על העבודה המאורגנת?
לסיכום, מטרת השיוויון בשכר היא להוביל לצדק בעולם התעסוקה. אך בשביל לטעון שלכולם מגיע אותו דבר, צריך להראות שכולם אכן ביצעו בדיוק את אותה עבודה, באותם תנאים, עם אותו מאמץ ובאותן יכולות. מכיוון שקשה למצוא בין 200 אלף עובדי ההוראה הקיימים, שני מורים שאכן זהים לחלוטין בכל הנ"ל – דווקא שכר דיפרנציאלי, שיקח בחשבון את כל המרכיבים האלו – יבטא מידה רבה יותר של הגינות וצדק.
